למה לנו פוליטיקה עכשיו?

אף שהשנה החולפת היתה מוצלחת בעבור הקולנוע הישראלי, דומה שהטוב יותר עוד לפנינו. זכייתו אמש (א') של "מדוזות", סרטם של שירה גפן ואתגר קרת, בפרס "מצלמת הזהב" המוענק בפסטיבל קאן ליצירת הביכורים המצטיינת, היא אות כבוד – עוד אות כבוד, יש להדגיש – שמעטירים פסטיבלים בינלאומיים נחשבים על התוצרת הקולנועית היוצאת מציון. מוקדם יותר השנה קטף "בופור" את עיטור הבמאי (ליוסף סידר) בפסטיבל ברלין, ו”ביקור התזמורת" של ערן קולירין, שהוצג אף הוא בקאן השבוע, הפך, על פי המדווח, לאחד הסרטים המדוברים ביותר שם בקרב העיתונאים (וזכה בציון לשבח מטעם ארגון המבקרים הבינלאומי, פיפרסקי, כמו גם בחוזה הפצה בינלאומי). אל אלה יש להוסיף את פרס השחקנית שזכתה בו חנה לסלאו המרגשת, באותו פסטיבל ממש, לפני שנתיים בדיוק, על הופעתה ב"אזור חופשי" של עמוס גיתאי, ו"מצלמת הזהב" שחולקה לסרטה של קרן ידעיה, “אור", בפסטיבל של 2004, ו"עטאש-צימאון" של תאופיק אבו וואיל שיצא גם הוא עם פרס מאותו פסטיבל. שלא לדבר על "תהילים" בבימויו של רפאל נדג'ארי, שהשתתף השנה בתחרות הרשמית, אף כי נותר בידיים ריקות, ופרס הסרט העלילתי הטוב ביותר שהוענק לסרטו של דוד וולך, “חופשת קיץ", בפסטיבל טרייבקה, בתחילת החודש.

אז מה כל זה אומר? אולי, שעל אף ולמרות הכל, אירופה, כשזה מגיע לסרטים, משכילה להבחין בין פוליטיקה לאמנות. התפיסה החשוכה שמשותפת לדעתני יומונים ולמגיבים באינטרנט, לפיה רק סרטים שהנם שונאי ישראל בעליל, ושיוצריהם אינם אלא מתרפסים בפני השמאל האירופי יכולים להצליח בחו"ל – הולכת וקורסת לנגד עיניהם. ישראל, ושימותו נביאי הזעם, היא יקירת הפסטיבלים הבינלאומיים, ו"מדוזות" – אף שכאן מקליד מי שטרם צפה בו – הוא, כפי הנראה, לא בדיוק סרטם של מכחישי שואת בני עמם או שונאי עצמם. גם "בופור", כזכור, לא בדיוק עונה על ההגדרה של סרט אנטי-ישראלי.

מתוך "מדוזות". זכייה בזכות הישגים אסתטיים ולא מתוקף מניפולציות

מי צריך אוסקר?

מה כל זה עוד אומר? שחלאס כל שנה עם "למה שוב אין אוסקר". עדיין יושבים בקרבנו מי שמאמינים שמועמדות לאוסקר – שלא לדבר על זכייה בו ממש – היא עדות לטיבו של הקולנוע הישראלי. עם יד על הלב: פסלון הזהב המחולק לסרט הזר המצטיין הוא אחד העיטורים היותר זניחים שיש. מקסימום עדות לכישוריו של איזה מפיק אמביציוזי להזעיק כמה עשרות חברי אקדמיה הוליוודיים לחדר הקרנה כדי לצפות בסרט הדובר שפה שהם אינם מזהים. לא שהזכיות בפסטיבלים בהכרח מעידות על בחירות נועזות ויוצאות דופן. אבל לפחות יושב שם חבר שופטים שלא יהסס לתת את הפרס ליצירות מאתגרות (ראו מקרה הזוכה הרומני הקדורני של אמש). במילים אחרות, איכות (לפחות שם) היא עדיין לא מילה גסה. הקולנוע הישראלי מוערך אפוא בזכות הישגיו האסתטיים, ולא מתוקף אילו מניפולציות פוליטיות שנועדו לשאת חן.

ומה, אחרון חביב, זה עוד אומר? שמלעיזי הקרנות למיניהן ראוי להם שיישבו בשקט. כל אימת שסרט ישראלי כושל בקופות, נזכרים אלה לזקוף ראשם ולתבוע ממנהליהן לפנות את מקומם. אבל אם הקולנוע שלנו הגיע לאן שהגיע בשנים האחרונות – הרי זה רק משום שמשהו בשיטת ניפוי התסריטים (המתבצעת על ידי קוראים מתחלפים ומנהלים אמנותיים) מוכיח את עצמו. ואף פעם אינה פעם אחת יותר מדי לומר זאת, אך מאז נכנס לתוקפו חוק הקולנוע הישראלי, המגדיר מימון קבוע (אמנם פחות מאשר יותר) לגורמי התעשייה השונים, החלה נוסחת כמות המייצרת איכות שמצדה גוררת יוקרה להוכיח אף היא את תקפותה. וזאת על אף שלפעמים קם איזה שוטה תורן התוהה בשביל מה צריך בכלל לשים כסף ממשלתי בסרטים.

אתגר, שירה וערן -

מברוק!