כך ניצב אשכול מול הגנרלים

ראש ממשלה במצור. יום שישי, 2 ביוני 1967, היה יום הרה גורל. ראש הממשלה לוי אשכול, איש חכם שהציבור ייחס לו הססנות, עמד בינתיים יפה בלחץ תקופת ההמתנה הממושכת. בשלב הראשון, כשנודע לו על הכוחות המצרים הגדולים שנכנסים לסיני, הוא סירב לבקשת הרמטכ"ל יצחק רבין לגייס מילואים, והסכים רק להעלות את דרגת הכוננות למלחמה. כמי שאינו שש אלי קרב, הוא לקח את הזמן, במחיר ביקורת ציבורית נוקבת. בינתיים, עשה כל מאמץ אפשרי לסכל את המלחמה בדרכים דיפלומטיות. אבל כשהגיע יום שישי הזה, ידע אשכול שקרובה שעת ההכרעה.

מכל עבר לחצו אותו. מצד אחד היה הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון שלא אמר שום דבר חד-משמעי: לא שיפתח את מיצרי טיראן, ולא שילחץ על מזכ"ל האו"ם, או-טאנט, שיחזיר את כוחותיו לסיני ויפרז אותה מחדש. הוא שלח אליו את שר החוץ הרהוט שלו, אבא אבן, וזה נכשל בקבלת הבטחה חד-משמעית שארה"ב תעמוד לצד ישראל ותפעל לפתיחת המצור הימי. הוא שלח אליו, בחשאי, גם את ראש המוסד, מאיר עמית. ג'ונסון ביקש שיפעל במתינות, וכן ביקש עוד זמן. את שניהם לא היה ללוי אשכול לתת לו.

אשכול ורבין עם האלוף טל בימי ההמתנה (צילום: לע"מ)

ובמקביל, המשק במצור. יש מחסור בשמן ומצרכים, מפעלים ועסקים קורסים. 35 אלף מבחורינו הטובים במילואים, פרוסים בחפירות בחולות הנגב עד סיני ועזה, סוגרים כבר שבוע שלישי של המתנה מורטת עצבים. ויש שרים, בראשם שר העבודה יגאל אלון, המבקשים להתיר את הסוסים, ולהכניס לגמאל עבד אל-נאצר החצוף שהכניס כבר 6 דיוויזיות לסיני וסגר את מיצרי טיראן לספינות בדרך לישראל.

זוהי התפאורה ביום שישי ההוא, שלושה ימים לפני המלחמה, עת מכנס אשכול את הקבינט הביטחוני, יחד עם המטה הכללי של צה"ל, בקריה בתל-אביב. שעתיים וחצי נמשך הדיון, מ-9 עד 11:30 בבוקר. אשכול נותן לשרים ולקצינים לפרוש משנתם - ובעיקר לתקוף אותו ואת הססנותו. זהו התיעוד המדויק של הדברים, בקיצורים הכרחיים. 

"עלולה להיות סכנה לקיומנו"

הרמטכ"ל, יצחק רבין , פותח: "אנו נמצאים בתהליך של התעצמות צבאית והליכה להגברת שיתוף הפעולה הבין-ערבי, של תזוזה והתארגנות כוחות הולכת וגוברת ומאיימת על ישראל. פורום זה, ומרבית הקצונה, וקודם כל אני, איננו רוצים את המלחמה לשמה... ועלולים אנו להגיע למצב שאיני רוצה לבטאו במלים חריפות, אך תהיה סכנה רצינית בו לקיומה של ישראל. המלחמה תהיה קשה, חריפה ומרובת אבידות".

"אחרי שהמתנו", מוסיף רבין בקול מדוד, "והערבים מגדירים מטרתם הפוליטית לחזור לשנת 1948... הרי אין לנו רשות להמתין עד שיווצר מצב שיכביד ויקשה, אם לא למעלה מזה, ואיני רוצה לבטא את הדברים במפורש, במידה ולא נפעל מיד.

אין ספק שהמטרה העיקרית שלנו צריכה להיות מכה ניצחת לנאצר. בכך נביא לדעתי לשינוי בכל מערך המזרח התיכון. ואם נעשה זאת הפעם לבדנו, חושבני שתהיה לדבר משמעות שונה מאשר בשנת 1956. לא שאכפת לי שמישהו יעשה זאת בשבילנו, אלא איני מאמין שמישהו יעשה זאת בשבילנו".

עוברים לראש אגף המודיעין. לאחר שסקר את הערכות צבא מצרים במאות טנקים ובכ-80 אלף חיילים בסיני, מתפנה ראש אמ"ן, אלוף אהר'לה יריב, לסקירה מדינית שממחישה את בידודה של ישראל בעולם: "צריך לראות את מה שהתפתח לא רק במושגי כוח מזרח-תיכוניים, אלא במושגי כוח גלובאליים. יש אינטרסים גדולים מאוד לארה"ב בפרט ולמערב בכלל במזרח התיכון. יש אינטרסים גדולים לברית-המועצות באיזור הזה. עכשיו מתנהל משחק שח, שבו כל אחד רוצה לוודא את האינטרסים שלו, בלי להגיע לכלל התנגשות. ישראל ומצרים הן פיונים במשחק הזה.

"... יש זרמים שונים בארה"ב. יש זרם עדיין חי וחזק שטוען שהגורם שעליו צריכה ארה"ב לבנות במזרח התיכון הוא מצרים. הזרם הזה אומר עתה: רגע, המתינו. יכול להיות שבגלל ישראל נאבד את הכול, גם את פייסל, גם את חוסיין ואולי גם את הנפט. יש סימנים שאנשי הנפט פעילים שם. יש סימנים שמגששים הם עם נאצר ומבררים אפשרות להידברות בנושא זה. אני חושב שאנדרסון (שליחו של הנשיא ג'ונסון לקהיר, ערב המלחמה – ר.ס.) נסע לברר את המצב, אם כי איני אומר שנסע כבר לכרות ברית עם מצרים".

האווירה העולה מהישיבה היא כי רוב השרים מסתייגים מהליכה למלחמה: הם העדיפו להמשיך לחפש פתרון דיפלומטי. בראש מחנה זה עמדו שר החינוך והתרבות, זלמן ארן ממפא"י, ושר הפנים, חיים משה שפירא מהמפד"ל. השניים טענו כי גם אם התקפה אווירית תצליח, היא תשאיר את צפון המדינה חשוף להתקפה סורית. יתר על כן: ישראל תצא למלחמה ללא ערבות אמריקנית איתנה לביטחונה. "אני מוכן להילחם", הצהיר שפירא, "אבל רק לא איבוד לדעת... מה ההגנה על הערים שלנו בפני הפצצות?"

השר מנחם בגין, מנהיג האופוזיציה שצורף יום לפני כן לממשלה במסגרת ממשלת האחדות הלאומית, שואל את הרמטכ"ל: "אם בדרום אנו במערך התקפתי ובמזרח במערך הגנתי, מה מידת הסכנה של פריצה שיריונית בצפון?" השר זרח ורהפטיג שואל: "האם בתוכנית שלנו ישנה אפשרות שאנו נותקף ראשונים? כלומר, איני רוצה שנהיה אנו התוקפים הראשונים".

אלוף מוטי הוד - מפקד חיל האוויר שחיסל שלושה ימים אחר כך בתוך שעות ספורות 400 מטוסי אויב, רובם על הקרקע - ניסה להרגיע את השרים. "עד היום היתה ההגנה הטובה ביותר – כושר ההרתעה של חיל האוויר. כזאת היא גם היום. החשש שלנו שמאבדים אנו את כושר ההרתעה של חיל האוויר הישראלי. אי אפשר להגן על ישראל בתחומיה מהתקפות מהאוויר. כדי להגן על ישראל צריך לתקוף את המפציצים, או (לגרום להם) שיחליטו שאינם מסוגלים להגיע אלינו. חיל האוויר מוכן לפעילות מיידית. נוכל לעשות את משימתנו. אין הוא צריך לחכות ולו גם 24 שעות כדי להיכנס לפעולה מיידית".

שרון: בגלל היסוסים איבדנו את ההרתעה 

אלא שאז באה התפרצות של כמה אלופים במטה הכללי, שחשו מתוסכלים מההמתנה הממושכת, ובעיקר בגלל שחשבו שהממשלה אינה סומכת עליהם שיספקו את הסחורה. אלוף שייקה גביש: "מרגע שהוכרז על סגירת המיצרים (טיראן)... היו שתי דיוויזיות (מצריות) מולנו. אילו עברנו להתקפה באותו היום, היה זה טיול בהחלט...". אלוף אברהם יפה: "אני יושב בנגב כבר 14 יום עם היחידות והמילואים. הרגשתנו היא של חוסר נקיטת יוזמה שלנו לכל אורך החזית. כל היוזמה שלנו הייתה בנסיעת שר החוץ לארה"ב ולכל מיני מקומות אחרים... מחוסר היוזמה שלנו הולך כוחו של נאצר ומתגבר. אנו רואים את העננים מתחשרים ומתקרבים ואנו יושבים, ומאומה איננו עושים. הגיע הזמן שנוציא את היוזמה מידיו של נאצר!"

אלוף מתי פלד תובע הסברים מהממשלה: "המטה הכללי לא קיבל הסבר אחד למה מחכים אנו. אני יכול להבין שאנו מחכים למשהו. אם כן תוציאו את הסוד ונדע למה מחכים אנו! ... הוא (הצבא המצרי) זקוק לשנה וחצי נוספות כדי להיות מוכן למלחמה. לדעתי סומך הוא על הססנות ממשלת ישראל. הוא עושה זאת מתוך ביטחון שלא נעיז להכותו. נאצר הגיש לגבול צבא לא מוכן... דבר אחד פועל לטובתו והוא שממשלת ישראל אינה מוכנה להכות בו. מדוע מגיע לצה"ל ספק זה ביכולתו?... יש בשאלות שנשאלנו עכשיו ובהזדמנויות קודמות חוסר אמון ביכולת שלנו. מה צריך צבא יותר מאשר לנצח בכל קרב כדי לזכות באמון הממשלה?" שאל בכעס.

אשכול בימי ההמתנה (צילום: דוד רובינגר)

בשלב זה פתח בדברים אלוף אריאל שרון, שכבר אז עורר את חמתם של ראשי ממשלה: "כוחות צה"ל מוכנים כפי שלא היו מוכנים מעולם ביכולתם להשמיד ולהדוף התקפה מצרית. מטרתנו אינה פחות מאשר השמדה כוללת של הכוחות המצריים, ובגלל היסוסים ומשיכת זמן איבדנו את גורם ההרתעה העיקרי שהיה לנו, וזה היה הפחד של מדינות ערב מאיתנו... אנו הורסים זאת מיום ליום... מאז מלחמת השחרור לא עמדנו במצב חמור מזה... עלינו ללכת על זה כי אין מנוס...כל הליכה שלנו עם מעצמות אינה (אלא) טעות ממדרגה ראשונה. המטרה שלנו... שבמשך דור או שניים המצרים לא ירצו להלחם בנו... "

ומוסיף שרון בכעס: "ההתרוצצות שלנו (נסיעות אבן, עמית והמאמץ הדיפלומטי של משרד החוץ להוציא אל הפועל את מבצע "רגאטה", משט בין-לאומי שאמור היה לפרוץ את הסגר על מיצרי טיראן – ר.ס.) ולא אשתמש במלה שתדלנות, בין המעצמות ובקשת ההצלה, אינה עמידה על משמר הזכויות שלנו. אם רוצים אנו להתקיים כאן לאורך ימים – חייבים אנו לעמוד על משמר הזכויות שלנו. טעות היא לבוא ולהציג כמות המטוסים של האחד מול השני, או כמות הטנקים... היום לא ישפיע דבר, מלבד החלטה מהירה ואמיצה של הממשלה בזמן. את השאר אפשר להשאיר לכוחותינו".

יום לפני הדיון הנוקב הזה, נכנס ללשכת שר הביטחון רא"ל (מיל') משה דיין, שצורף לממשלה במסגרת האחדות הלאומית. כבר אז לא חיבב דיין את שרון ו"עקץ" אותו על דבריו, כמו גם את עמיתיו האלופים. "היות והצבא דיבר על הצד האידיאולוגי, אדבר אני על הצד הטכני...", אמר בציניות. גם אשכול לא נותר חייב לשרון הטראבל-מייקר: "אענה לאריק שרון. הוא דיבר על שתדלנות ועיקמתי את האף לשמע ביטוי זה. עתה הוא מדבר על התרוצצות. אני אומר: כל מה שיש לנו בכוחו החסוי של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת. אל נשכח זאת ואל נראה עצמנו גולייתים כאלה. באגרופים בלתי מצוידים ומזוינים – אין לנו כוח".

"גם אם ננצח - הערבים נשארים כאן"

אלא שאז מתעשת אשכול מהזעם שעוררו בו דברי הקצינים התובעים ממנו לצאת אל המלחמה, כשמולו צבאות ערביים העולים פי-כמה על כוחו של צה"ל: "שאלתי הבוקר את עצמי... מה תעשה ברה"מ? יתכן שלא תעשה כלום, ויתכן שתעשה... הרי יש גם עולם אירופי שמתייחס קצת אחרת לעניין לפי שעה. במדינה בת שני מיליון איש, חייב אדם לשאול עצמו. נניח שאני מקבל את האמונה (שננצח), ואין דבר גדול וחשוב יותר מאשר לראות אתכם מתרגשים על הממשלה – מדוע נותנים אנו לימים לעבור. נניח ששברנו היום את כוחו של האויב. הרי מחר צריך להתחיל לבנות מחדש כוחנו, כי גם אנו הרי הפסדנו מכוחנו.

"אם בכל עשר שנים נצטרך להלחם – יהיה עלינו לחשוב האם יש לנו בעל ברית שיעזור לנו. או, שהיום מדברים אנו עם בעל הברית ומחר אומרים לו – מצפצפים אנו עליך... יש לומר לג'ונסון (לינדון, הנשיא האמריקני - ר.ס.), דה גול (שארל, נשיא

 צרפת) או וילסון (הרולד, ראש ממשלת בריטניה) שהמצב כזה...ומה שנעשה כאן מאיים עלינו איום קשה... יש לתת את הזמן להתריע על כך... לנו יש עניין ללכת עם שניים-שלושה ידידים, במידה ויש לנו כאלה. אפשר לומר שישראל לבדד תשכון... (אבל) יום, יומיים, שבוע צריך היה לחכות ואחר כך לומר: הגיע הזמן וצריך להתחיל. אז צריך שגם הגויים ידעו זאת", אמר אשכול בסגנונו הלא בהיר.

אלוף מתי פלד לא נרגע ולא חושש להטיח בראש הממשלה שנראה לו הססן מדי: "ביקשנו הסבר, למה אנו מחכים?"

"אם לא הסברתי עד עכשיו, לא אסביר עוד", מאבד אשכול לשנייה את שלוותו, אך מיד מתרצה ונרגע: "אנו רוצים להחדיר לאוזנו של ג'ונסון שלא יאמר שרימינו אותו, כי אולי עוד נזדקק לו והלוואי ולא נזדקק לו באמצע המערכה. אני מרשה לעצמי לחשוב שאינך יודע יותר מאיתנו מה נעשה במשרדים, מה יש בארץ ומה ברזרבות (בתשובה לטענתו של אחד האלופים שמצב המשק הישראלי קשה מנשוא על רקע תקופת ההמתנה המתמשכת – ר.ס.). ודאי שבכל שטח יורגש קצת סבל. (אבל) גם כשייהרגו יהיה סבל... לכן אפשר לומר ששני ימים יותר, או יום פחות, לא יקבעו את המערכה... העיקר הוא החזית הצבאית, הניצחון והפתרון שיהיה אפשר לשבור את התעצמות האויב ועם זאת להישאר עם כמה ידידים בעולם, שלמחרתו נוכל לבנות מחדש את הכוח שלנו בעזרתם. בניצחון צבאי לא ייגמר הדבר, כי הערבים נשארים כאן".

אשכול, האזרח חסר הניסיון הצבאי, עמד בפרץ. הוא לא נכנע ללחץ מצה"ל ושלח את הגנרלים לעוד שבת מתוחה אחת, לפני ישיבת הממשלה הדרמטית ביום ראשון, 4 ביוני, שבה הוכרע -  לאחר דיון של 7 שעות - שישראל תצא למלחמה.