ב-8 בערב נפלה פלסטין
כשהחלו היריות על בית-סוריק שבגזרת ירושלים נותר מוחמד אל-שייח, פעיל פתח בכיר, כמעט בודד במערכה. בשיחה עם ynet הוא מדבר על המסקנות שלו מ"הנכסה", הכינוי הפלסטיני לאסון שהביאה להם מלחמת ששת הימים, ועל מה שנשתנה מאז, אם בכלל. מבט על המלחמה ההיא - מהצד השני
"רק בערב, כמה שעות אחרי שהכפר שלנו נפל, הבנו שהעסק אמיתי ושהנפילה של הכפר שלנו היא חלק מנפילה יותר גדולה, של מה שנשאר מפלסטין, בידי היהודים".
"הנכסה" - כך קוראים הפלסטינים למלחמת 1967, על משקל "הנכבה" של 1948. תבוסה או אסון, אבל מעט קל יותר. המבוגרים אומרים שהנכבה הפכה את הנכסה ליותר קלה לעיכול. אם ב-1948 הסתובבו סיפורי גבורה על חבורות של לוחמים פלסטינים שעיכבו את השתלטות הארגונים היהודיים על אדמותיהם, עבד אל קאדר חוסייני ומערכתו בקסטל, חסן סלאמה והקרבות בשפלה, נדמה שב-1967, בגלל מהירות האירועים, לסיפורי גבורה ולמיתוסים פנימיים לא היה זמן להתגבש. גם כאשר היו מעשי גבורה והתנגדות מקומיים, הם נעלמו בשל רף הציפיות הגבוה בעולם הערבי. אבל אם מתעקשים לחפש, מוצאים את הדרמות האישיות - שמספרות מעט מהסיפור הפלסטיני.
מוחמד אל-שייח, בן 76, הוא תושב בית סוריק שמצפון לירושלים. "אנחנו מראשוני המתנחלים", הוא אומר בצחוק וסוקר את תולדות משפחתו שהובאה מעיראק לפלסטין על ידי צלאח א-דין כדי לבסס את האחיזה המוסלמית באזור. "הוא נתן לנו שני יישובים - את רמלה-לוד ואת בית סוריק. אנחנו השבט היחיד בפלסטין שהיו לו שני יישובים", הוא אומר בגאווה.
אל-שייח בבית סוריק. צילום: גיל יוחנן
הצורך להגן על האדמה שהעניק צלאח א-דין לאבותיו הוא זה שדחף אותו להשתתף בלחימה נגד הישראלים. אל-שייח נותר אחרון בהגנה על כפרו בית סוריק לפני שזה נפל בידי צה"ל. נפילת הכפר אפשרה לכוחות הישראלים להגיע לאזור נבי סמואל עד לשועפט, בית חנינא וירושלים המזרחית מצד אחד - ורמאללה מצד שני.
ביוני 1967 היה אל-שייח פעיל פתח בולט בכפר. הוא וחבריו, שברשותם היו 47 כלי נשק, החליטו למנוע את השתלטות צה"ל על הכפר. זה לא ממש הצליח. "אומרים מלחמת ששת הימים? במקרה שלנו זה לקח לכל היותר 6 שעות. התחיל בצהרים, נגמר ב-6 בערב ושעתיים אחרי חוסלו כיסי ההתנגדות האחרונים. כל פלסטין, או יותר נכון, מה שנשאר ממנה זה ששרד את 1948, נפל".
"המתקפה" על משכן הכנסת
הסיפור של אל-שייח מתחיל שנה קודם לכן, אז יצא לכווית לחפש עבודה - אבל גם לפגוש בכירים בפתח, ביניהם סלאח חלף (אבו איאד), לימים סגנו של ערפאת. שם סוכם על השתלבותו בפעילות הארגון בגדה. "הייתי צריך להיות אחד מחברי רשת שמארגנת הברחת נשק לפלסטינים בתוך הגדה, ובכלל זה לאזור שלנו".
אלא שהתוכנית לא הספיקה לצאת אל הפועל לפני המלחמה - ובלי הנשק, נאלצו תושבי הכפר להסתדר עם כלי נשק בודדים. "לחצנו על הירדנים, שהסכימו להעניק לנו עוד כמה חתיכות. בסך הכל הגענו ל-47 חתיכות וארגנו משמרות מסביב לשעון כדי לשמור על הכפר מפני ניסיונות פתע של היהודים להשתלט עליו".
"במקביל לשמירות, היינו יוצאים לבצע פיגועי ירי נגד כלי רכב ישראליים באזור עין כרם, באזור ליפתא ובאזורים אחרים על קו התפר. בכל חוליה היו 3 חבר'ה, ובסך הכל היינו 9 אנשים, לא בדיוק צבא מאורגן. כזאת הייתה הפעילות שלנו, ספונטנית. היינו נפגשים בבית קפה בכפר, או תחת עץ באחד המטעים ומדברים - הלילה אנחנו רוצים לתקוף את היעד הזה או את היעד ההוא".
אל-שייח אומר כי הוא ואנשיו הרגו מספר פעמים ישראלים. "בהתקפה אחת נהרגו 7 אנשים, בשניה נהרגו 4. אבל חשובה מההרג היתה מבחינתנו האמירה שאנחנו פה, אנחנו מתנגדים לניסיונות של ישראל לכבוש את הכפר שלנו, את מה שנשאר מהאדמות שלנו, את מה שנשאר מפלסטין".
אחת הפעולות של אל-שייח וחבריו ערב המלחמה היתה ניסיון לתקוף את הכנסת: "ישבנו באחד המטעים, ועל האדמה ציירנו ותיכננו איך תוקפים, מאיפה הכי טוב לסגת ומה עושים כדי לא להתגלות. זה היה על בנין הכנסת הישן. וכשבאה הפעולה הצלחנו הכי הרבה להתקרב לבית שמשקיף על הכנסת - וירינו משם. האמת, לא יודע אם זה פגע או לא".
אל-שייח אומר שהוא וחבריו ראו את היהודים כאיום ממשי. "ההתנהלות שלהם, הפעולות שלהם, הביצורים, העבודות שביצעו, הבתים והבניינים שנבנו לא הצביעו על כוונה להסתלק כעבור זמן מה. להיפך - היה ברור שהם באים להתרחב ולהישאר, לא כמו המנדט הבריטי. אחרי סגירת מיצרי טיראן על ידי המצרים, התחלנו להרגיש שאולי זה הולך למלחמה - אבל לא העליתי על דעתי שזה יתפתח איך שזה התפתח ובמהירות שזה התפתח".
אבל כשהגיע רגע האמת, מצא עצמו אל-שייח עם כוחות מדולדלים הרבה מעבר למה שציפה. "היו בכפר 47 כלי נשק, והיו צריכים להיות לפחות 47לוחמים - אבל ברגע האמת מצאנו את עצמנו 20 לוחמים. כשההפגזות של צה"ל גברו, חלק מהלוחמים, שהחל לדאוג למשפחות שלהם, בחר לעזוב את שדה הקרב. נשארנו 4 לוחמים - ואם לדבר בכנות, נשארנו אני ועוד חבר".
"לחמנו בשארית כוחנו. היהודים תקפו אותנו מכיוון הקסטל וגם מכיוון אבו גוש. היתה לחימה קשה מאוד, היהודים יורים פגזים ואנחנו משיבים בירי אוטומטי מהנשק שלנו. לא כוחות. הישראלים הפגיזו והפגיזו, עד שבצד שלנו לא נשאר כוח. שלושת המוצבים של הצבא הירדני שגוננו על הכפר, ולמעשה על כל אזור צפון ירושלים - נפלו. הירדנים ניהלו קרב קשה. 80 אחוז מהחיילים שהיו מופקדים על שלושת המוצבים נהרגו בקרבות. הם לחמו כמו גברים, אבל הנשק שהיה להם היה מאוד פשוט ביחס לטנקים ולנשק החדיש שבידי הישראלים".
"התפללנו לנס, למשהו שאולי ישנה את המצב בדקות האחרונות, אבל מהרדיו הבנו שהכל אבוד. האמת - לא היינו צריכים את הרדיו. ניסיון העבר מ-1948, העובדה שמי שלחם היו אותם צבאות מ-1948, כל זה גרם לנו להבין שזהו, העסק נגמר".
הוא הצטרף למשפחתו שברחה לכפר בידו הסמוך, הצליח לחמוק מהחיילים והסתנן אחרי המלחמה בחזרה לשטחים בזהות מזויפת. אבל ביום שרגלו דרכה בכפר, הוא נלכד. "הגעתי לכפר בלילה, למחרת בבוקר הצבא סגר הכל והחל לרכז את הגברים בבית הספר המקומי. אחד האנשים הלשין עלי והקצין אמר לי שהם מחפשים אותי כבר הרבה זמן. זה היה ב-5 בנובמבר 1967".
בעצם, מה השתנה?
אחרי 57 ימים במעצר ואחרי 30 שנות חיים בקובה, ירדן, לבנון ועיראק, שב אל-שייח ב-1997 לשטחים. היום הוא מביט על 40 השנה מאז "הנכסה" במבט מפוכח, נוקב. "חוסר האחדות והלכידות שלנו הפלסטינים שוב מזכיר את 1967, וכך גם המצב הביטחוני מול ישראל - הקרבות, החוליות, התגובות הישראליות... הרבה לא השתנה".
"חוסר הלכידות מזכיר את 67'". מחנה פליטים ברצועה (צילום: דני סולומון)
והוא עצמו ממשיך להיאבק בישראלים, בדרכים אחרות. "אז הם רצו לקחת את האדמות ולחמתי בהם, היום הם באים ומפקיעים את אדמותינו בגלל הגדר וגם עכשיו אני נאבק בהם. אני זוכר עימות עם החיילים במהלך הפגנה נגד הגדר. אמרתי לאחד הקצינים: 'אתם, שנחשבים לאחד העמים שהכי הרבה סבלו בהיסטוריה האנושית, למה אתם מתעקשים להעביר אותנו את הסבל שעברתם? אתם הייתם צריכים להיות הכי קשובים לסבלם של האחרים".
"כשאני מסתכל על מה שעשיתי ב-1967, זה לא רק העניין הפוליטי הגדול, יש גם עניין אישי. הכבוד שלי כאדם, כלוחם, האם עשיתי, האם עשינו את המוטל עלינו במלחמה ההיא? אלו שאלות שמלוות אותך לאורך החיים".
לפנייה לכתב/ת 
