שודדי הזמן

הוא ארוך, הוא יקר, הוא גדוש אפקטים ויש בו את ג'וני דפ. אבל כשבנות ה־14 שממלאות את אולמות הקולנוע יתבגרו, אפילו הן יצטרכו להודות: "שודדי הקריביים 3" הוא סרט מאוד מאוד משעמם

מה הדבר שהכי מעסיק את הוליווד בימים אלה? פיראטיות. האולפנים משוכנעים שאנשים הסוחרים בעותקים פיראטיים של סרטי קולנוע הורסים להם את העסקים. האם ניתן לקרוא את טרילוגיית "שודדי הקריביים" - שאפשר רק להתפלל שבזאת הגיעה לסיומה ושלא תהפוך חלילה לקוואדרולוגיה - כדרכם של אולפני דיסני, הקיצוניים והשמרנים מבין האולפנים, לעסוק בתופעת הפיראטיות? כך נפתח הסרט השלישי בסדרה: שורה של עשרות, אולי מאות אנשים, עומדים בתור ומוצאים להורג בתלייה בזה אחר זה. ביניהם גם נער צעיר. לא הדרך הכי חיננית לפתוח סרט פעולה שאמור לבדר. ומה אשמתם? שהם עסקו בפיראטיות, או שהכירו מישהו שעסק בפיראטיות, או שהם מקושרים בעקיפין למישהו שעסק בפיראטיות. קשה שלא לתהות האם זו החקיקה שאולפני דיסני היו רוצים להעביר לו המלחמה בפיראטיות הקולנועית היתה מופקדת בידיהם.

הספינה טובעת. "שודדי הקאריביים"

אבל ההמשך מבלבל: אם פיראטיות זה כל כך רע, למה הפיראטים ב"שודדי הקריביים" כל כך משעשעים ומבדרים? הרי הם מוצגים כפורעי חוק סימפטיים, חסרי כבוד לחיי אדם ולרכושו, אבל מעין לוחמי חופש טרנס־אטלנטיים שמשחררים את הים מאחיזתה המושחתת של האימפריה הבריטית. אז פיראטיות זה נהדר, זה כיף, הבה נמוטט את האימפריה הדיסנית המרושעת. אבל רגע: נכון, פיראטיות זה כיף. זה נהדר לפרוע כל עול.

אבל "שודדי הקריביים 3" הוא גם סרט עם מוסר השכל: עידן הפיראטיות מגיע לסופו, ג'ק ספארו הוא זן נכחד, אחרון מסוגו. מצד שני, גם האימפריה הבריטית כבר לא מי־יודע־מה משגשגת. בקיצור, יש לי תחושה שטרי רוסיו וטד אליוט, צמד התסריטאים השנון של סרטי "שודדי הקריביים", מנסים להשתעשע על חשבון המעסיקים שלהם, אבל כמו כל דבר בסרט השלישי והמפלצתי בגודלו, גם זה יצא מסורבל, מבולבל וכמעט בלתי מובן.

הנה רשימת המכולת: יש סצינה משעשעת אחת בהתחלה, בה ג'ק ספארו (יעקב דרור בעברית) נמצא בעולם הרוחות שאחרי המוות ומדבר עם תריסרי וריאציות של עצמו. יש סצינה מצוינת בסוף, המציגה את השמדתה של ספינת הדגל הבריטית. נאה. הליהוק של צ'או-יון פאט וקית ריצ'רדס מבריק. ויש לא יותר משלוש סצינות סימפטיות של הומור קליל בדרך. אבל פרט לזה, "שודדי הקריביים 3" - שמבחינת אורך, תקציב וכמות סצינות היה יכול בעצמו להתפצל לטרילוגיה שלמה - הוא ספינה טרופה בלב ים. מדובר בכמעט שלוש שעות מרשימות, אבל כמעט לחלוטין לא מהנות.

באולם המלא בנערות בנות 14, המצחקקות מכל משפט שאומר ג'וני דפ, אולי קשה לקלוט כמה הסרט הזה מנוון מוחין. אבל גם הן יצטרכו להביט אחורה במבוכה אל נעוריהן ולתהות איך הן לא ישנו כהוגן בסרט, שמצליח להיות אפילו מייגע יותר מהסרט השני בסדרה.

חכו לסוף

אם אתם מעריצים של אורלנדו בלום, שבו בסבלנות עד סוף הסרט. בסוף רולר כותרות הסיום מודבקת סצינה קצרצרה נוספת. בונוס למעריצות. אם עוד לא ראיתם את הסרט, הפסיקו לקרוא. אם כבר ראיתם, הנה מה שפספסתם: הכותרת – עשר שנים אחרי. קירה נייטלי חוזרת לחוף לפגוש את אורלנדו, שיכול כעת להגיע ליבשה ליום אחד כל עשר שנים. אבל לצידה, הפתעה: בנה בן העשר, שנולד בעקבות הפגישה הקודמת של בני הזוג על אותו חוף. היא מנופפת לו, הוא מנופף לה, פייד אאוט. סוף. חלק 4 בדרך? אלוהים, לא.

• לנעה מנהיים אגב,  יש דעה אחרת על "שודדי הקאריביים"
  

חלה קלה

"כלה בהשאלה" נדוש, צפוי, מוכר, משומש, אבל מאוד מאוד חמוד

תעצרו אותי אם הסיפור הזה נשמע מוכר: גבר, כבר לא צעיר, אוהב להיות רווק, אבל אמו ואחיותיו לוחצות עליו להתחתן ומתחילות לשדך לו חברות. אבל לו נמאס. הוא הוגה רעיון: לשכור את שירותיה של אחותו של חברו הטוב שתעמיד פנים שהיא ארוסתו, תשבור את ליבו (הפיקטיבי) ערב החתונה (הפיקטיבית) ואז, כשהוא שבור לב, הוא יזכה סוף סוף למנוחה מצד משפחתו הלוחצת. אלא ש... יו נואו, הדברים לא מסתדרים כפי שמתכננים.

גרוב צרפתי נעים. "כלה בהשאלה"

הרעיון הזה כה משומש – ניצנים ממנו נראו באחרונה בקומדיות הרומנטיות המשומשות ממילא "אמרתי לך" ו"הדייט שלי לחתונה" – שנדמה ש"כלה בהשאלה" הוא עוד קומדיה רומנטית זניחה ואווילית. והיא כן, אלא שהיא חיננית להפליא. אלן שבה, שחקן חביב ומי שכתב וביים כמה קומדיות צרפתיות די דביליות, הגה את הרעיון והיה אחד מצוות הכתיבה של התסריט. לצידו בכותבים: לורן טיראר, שסרטו הנוכחי הוא "מולייר" החביב. וכך, עם כוח עזר מפואר של כותבים ועם גרוב צרפתי נעים, "כלה בהשאלה" מתהדר לפחות בכמות הגונה של בדיחות קלילות ושנונות. גם הכימיה בין שבה ושרלוט גינסבורג מצליחה לייצר חיוכים. לא שיש לרגע איזשהו מתח מיני ביניהם, כמו שנדמה שהבדיחות ההדדיות נשלפות להם בקלות מהשרוול.

• ביקורות וסקירות נוספות של יאיר נוה תוכלו לקרוא במדור "סינמסקופ" בגיליון החדש של "פנאי פלוס "