ויברטור מפחיד אותי. שאני אשפשף???
זה רוטט, מתעקל לכל מיני כיוונים, עשוי מפלסטיק בצבעים זועקים, ולפעמים יש בו גולות או כל מיני שוונצים שמזכירים לי תמנונים. ואני לא אוהבת תמנונים. למבוגרים בלבד
זה לא שיש לי בעיה עם אוננות. חלילה, אני בהחלט בעד. מעבר לדבר המתבקש, אורגזמה, זו גם דרך מאוד נעימה להכיר את גופך, להתחבר אליו ולהתחבר לעצמך. סוג של מדיטציה. אינטימיות שלא תחווי עם אף אחד אחר. אהבה עצמית? סוג של. אבל לא רק.
לקח לי זמן לצאת מהמחסום המנטאלי שהייתי בו ולאונן גם בזמן שהיתה לי מערכת יחסים. מעבר למחשבה "שאני אשפשף???" בשביל זה יש לי אותו - גבר חסון ושרירי (בעיניי, לפחות), שעושה בי שפטים - פשוט גיליתי שזה לא אותו הדבר. מעשה האוננות הוא שלי ובשבילי, וזה לא גורע במאומה מאהבה שלי לבן הזוג, או המשיכה שלי אליו. כך שלא נעלבתי או הרגשתי "לא מושכת" אם בן זוגי עשה אותו הדבר.
לקח לי זמן גם להתחיל לדבר על כך עם חברותיי. אני יכולה לדבר איתן על הכל, מסרטים עד לפוליטיקה, מהאופנה החדשה בחנויות (זוועתית, דרך אגב, מה זה זה?) עד לפרויד, מבנים עד לגברים. אנחנו גם מדברות על סקס. בפרטי פרטים אפילו. אבל על אוננות? השם תשמור.
פרצופה המבועת של אמי, כשתפסה אותי באמבטיה
לעולם לא אשכח את פרצופה המבועת של אמי, כשתפסה אותי פעם באמבטיה. אוי, הבושות. אבל היא מעולם לא דיברה איתי על זה. כי אם לא מדברים, זה כנראה לא קיים (או שייעלם מעצמו). ואולי זה גם בגלל המנגנון והדרך - הרי יש צורך
בתנאי בסיס מאוד מסוימים כדי שהפעולה תתרחש. הרי אצל בנות "זה" פחות נגיש מאצל הגברים. מכאן יוצא שכל העסק הזה נראה לי כמו עוד משהו שאין לדבר עליו, משהו השייך לאיזו אגודה סודית המתחבאת מאחורי שם שחלילה וחס לא ילבין את פנינו ברבים, כגון "העוסקות במלאכת היד בע"מ". אבל קרה הדבר, וגם מחסום הדיבור על זה נפרץ. וכך הגעתי לאותה סיטואציה בשינקין.
וידוי מרגש: מעולם לא היה לי ויברטור. ויברטורים מפחידים אותי. זה גם רוטט, גם מתעקל לכל מיני כיוונים, גם עשוי מפלסטיק בצבעים זועקים, ולפעמים יש בו גולות או כל מיני שוונצים שמזכירים לי תמנונים. ואני לא אוהבת תמנונים. לא יודעת, לא מתחברת לדברים האלה, לא מרגישה שאני יכולה לבטוח בהם. תמיד חשבתי שהם אולי נראים נחמד ומעוצבים יפה, אבל זה רק בכדי לשדל אותך לקנות אותם ולהשתמש בהם, כי הם בעצם מפלצות קטנות מכוכב אחר שבאות למצוץ את דמך, בהדרגה. כמו העציץ ההוא מ"חנות קטנה ומטריפה". לכן אני אתמיד ואודה לעשר-אצבעות-לי-יש או למוביל הארצי. אבל אל תציעו לי את הדברים הרוטטים האלה. הם מפחידים אותי!
ובחזרה לשינקין: חברה שלי לא היתה מוכנה לשמוע עוד על תיאוריית הקונספירציה שלי בכל הנוגע לוויברטורים, היא הסתכלה עלי במבט מלא חמלה ואמרה – "בואי. הולכים לעשות שופינג. אני אחזיק לך את היד".
נתקפתי אימה. אני, שאפילו כשאני קונה סתם קונדומים מסתכלת לצדדים בבעתה לראות שאף אחד לא רואה, כי מה יגידו השכנים, מובלת עכשיו לעבר חנות סקס. אמנם לא סליזית, אלא נקייה ולבנה, המתהדרת בשם "בית ספר למין", ועדיין. חנות סקס.
כל מיני דברים ורודים, זקופים וחצי שקופים
על הקירות מוצגים לראווה כל מיני דברים ורודים, זקופים וחצי שקופים שכאלה, על כל השוונצים המאיימים שלהם, לצד חברים (נראה שבאו מאותו הכוכב) הנקראים טבעות, ביצים ופרפרים, למרות שאינם דומים כלל למקור.
מוכרת חביבה החלה להסביר לנו על הדגמים. מהפשוטים יותר עד להמצאות האחרונות, אותן הגישה לנו גאה ומחויכת וקרצה לחברתי בזמן שסיפרה לי, הטירונית המבוהלת משהו, על מעלותיהם. זה הפנתר (הוא אשכרה מגרגר), וזה המולטי-טייגר (בעל שני מפלסים שפועלים בנפרד או בו זמנית גם בכיוונים הפוכים, ועם תוספת מרהיבה - צבת קטנה לפטמה). עד כמה הדברים האלה יכולים להיות משוכללים? עוד מעט ימציאו אחד שכשאת חווה אורגזמה יעשה אורות צבעוניים מסביב לחדר.
החברה המליצה על הפנתר. המוכרת הצטרפה להמלצה. ואני הרגשתי מחוץ לאגודה הסודית הנראית מאוד מרוצה מהדבר הרוטט הזה, לכן הסכמתי להחזיק אותו, רק בכדי להיווכח על בשרי ועל חמתי שהוא לא באמת נושך. אפילו כשהגולות מסתובבות. יתרה מכך, אפילו הרגיש די נעים. עמדתי במרכז החדר וגיחכתי. מובכת מעצם הסיטואציה, מהדגדוגים שזה עשה לי ביד, ומהמחשבה שאם זה מה שזה עושה ליד - מה זה עושה במקום אחר. החברה והמוכרת הצטופפו לקראתי בהדרגה, עם חיוך וניצוץ ממזרי בעיניים. נו? מה?. מדהים, הא? זה תענוג. חבל לך על הזמן.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שאולי אלך על זה. כאילו די כבר. הרי ברור שהפחד שלי לא רציונאלי, אלא קיים רק בגלל כל מיני אמונות טפלות שהן בכלל לא שלי, אלא של החברה, או יותר נכון - של הפולניה החבויה שבי. כמו "מה יקרה אם העוזרת תמצא את זה בארון, איך אני אצליח להסתכל לה בעיניים". או המחשבה שאז לגמרי אתאים לסטריאוטיפ ה"רווקה הזקנה". הרי כלבה כבר יש לי, כל מה שצריך עכשיו זה רק ויברטור ותור לבנק הזרע, לא?
לכן בחרתי להשאיר את הפנתר בחנות, ולהמשיך לתת לאצבעות ללכת במקומו בינתיים, עד שאתגבר לגמרי על המחסום המנטאלי לגמרי, או לפחות עד היומולדת (רמז דק לחברות - יש לכן עוד חצי שנה). מבטיחה להיות מאוד מופתעת כשאפתח את האריזה. אגיד משהו בסגנון "משוגעות, לא הייתן צריכות". ועד אז, אמשיך לחלום על תמנונים...
לפנייה לכתב/ת 
