הכיבוש לא השחית - רק סיפק אליבי
עמים כובשים לא תמיד מתבהמים, ואין שום הוכחה שזה קרה לנו. למה התקבעה הסיסמה השגויה - ואיפה באמת מתחיל הריקבון?
תחילה - לאמת ההיסטורית. האמנם כובשים ישבו לרוב "על קוצים ועקרבים"? היו אימפריות שהתקיימו מאות שנים. ברוב השנים הללו השלימו הנכבשים עם הכיבוש ונהנו מן השלום והביטחון בצל כנפי הכובשים. גם הנסיבות בהן "נעקרו" הכובשים, מחייבות בירור: לעתים קרובות השיגו העמים המשועבדים חופש כתוצאה ממהלומות של אויבים חיצוניים על הכובש. כך למשל, רוב עמי מזרח אירופה, שם נולדה הלאומיות, השיגו עצמאות רק כאשר מדינות המערב הביסו את גרמניה ואוסטריה במלחמת העולם הראשונה. בקיצור - היומרה ההיסטורית של סיסמה זו אינה מוכחת.
מן ההיסטוריה - אל המוסר. עמדה מוסרית הוגנת אינה יכולה להסתפק בשאלה "מה קרה לכובש"; צריך לברר גם מה עשה הכיבוש לנכבשים: אולי הפסדו המוסרי של הכובש יוצא בתועלת המוסרית שהוא מביא לנכבש? הנה למשל בריטניה שלטה שנים רבות בהודו, היא הביאה לשם את ערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק ושיחררה מיליונים של בני הכיתות ה"טמאות" מהשפלה ועבדות. האם אין משמעות מוסרית לנתונים אלה? אילו בשנות שלטוננו בשטחים, היינו מביאים לפלסטינים סדרים ותרבות שהביאה אנגליה להודו, אולי היה לנו היום הרבה יותר קל להידבר ולהתפשר עמם?
אפילו נתעלם מהשפעת הכיבוש על הנכבש, גם הקביעה כי כיבוש ממושך גורם "הרס מוסרי מוחלט" לכובש טעונה הוכחה. הנה, למשל, דווקא בשנותיה הממושכות של בריטניה כאימפריה, הורחבה
בין כפר קאסם לסברה ושתילה
לאור הערות היסטוריות ומוסריות אלו, אפשר לפנות אל הכיבוש שלנו: איך השחית ואת מי השחית? האם אלה שמעורבים בכיבוש או קרובים לנכבשים, נעשו מושחתים באופן אישי? אם זו הכוונה, פירוש הדבר שחיילי היחידות הקרביות העומדים במחסומים או פושטים על יישובי הפלסטינים חזרו לביתם כשהם נושאים עמם לשנים רבות מידות רעות של תוקפנות ואלימות, יותר מאשר חבריהם שלא שירתו בשטחים. האם יש הוכחה כלשהי שכך הדבר? גם עדויותיהם של חברי תנועת "שוברים שתיקה" אינן מוכיחות הנחה זו. הבעיה שם איננה הכיבוש; כמו המלחמה, אף הוא עלול להיות זירה לפורקן יצרים של זעם ושנאה. החינוך בבית-הספר ומשמעת הצבא הם המחסום בפני פורקן זה, ואם שני אלה אינם ממלאים כראוי את תפקידם, צריך להפנות את הטענות לכתובות הנכונות.
אולם ייתכן שהטענה שהכיבוש משחית מתייחסת לתופעות חברתיות משותפות וכלליות, למשל: בריחה מעבודת כפיים, תאונות דרכים, אלימות בבתי-ספר, התפוררות הסולידריות החברתית, משבר המנהיגות ועוד כמה נגעים המעכירים את חיינו. אולם מי שטוען שאלה האחרונים באו עלינו בעקבות הכיבוש, צריך להוכיח טענה זו. למשל - להוכיח שמאז 1967 חל גידול פתאומי בתאונות דרכים או במקרי אלימות בבתי-ספר, וזאת כמובן לאחר התייחסות לכל הגורמים האחרים לתופעות, כמו ריבוי המכוניות או התלמידים. אפשר היה לצפות שבמשך 40 שנותיה של סיסמת "הכיבוש משחית", אשר כבשה את ליבם של אינטלקטואלים רבים מאוד, ייעשו מחקרים שיוכיחו את נכונותה בעובדות ומספרים. אולם נראה שטענה זו הייתה משכנעת וקוסמת מכדי להעמידה במבחן מביך.
ומדוע מבחן מביך? כי אם נבחן אחת לאחת את התופעות השליליות בחיינו, נגלה ששורשיהן הרבה יותר עמוקים ובסיסיים מאשר הכיבוש. בריחה מעבודת כפיים היא תופעה כללית בעולם המערבי: בשנת 1967 רק נמצא מקור חדש לעובדים זולים - הפלסטינים, וכשהם החלו מתפוצצים - החלפנו אותם בתאילנדים. הסולידריות החברתית נהרסה בעקבות תהליכים והחלטות כלכליים. משבר המנהיגות קשור בתהליכים פנימיים של השחתה וניוון במערכת הפוליטית. האלימות בכבישים ובתי-ספר - שורשיה בתרבות הישראלית, שדרך ארץ וריסון נעדרים ממנה. גם אם תופעות אלו נתגלו בכיבוש, הכיבוש לא יצר אותן, אלא רק שימש מראה שחשפה אותן.
"עם כאלה מחלות, לא צריך כיבוש לכישלון". צה"ל בבינת ג'ביל (צילום: AP)
זאת ועוד: היו אירועים מהם אפשר להגיע למסקנות שונות. הנה ב-1956 נעשה המעשה המביש ביותר בתולדותינו - פרשת כפר קאסם. זה היה לפני הכיבוש, והתגובה המשפטית והציבורית הייתה אדישה למדי. לעומת זאת, ב-1982, בפרשת סברה ושתילה, חלקים רבים בציבור נזעקו למחאה. אם כך, אולי דווקא חידד הכיבוש את רגישותם של חלקים רבים בחברה הישראלית?
כיצד איפוא ייתכן, שחלק גדול מן הציבור - ודווקא המשכיל והמחונך יותר - נתפש לסיסמה שיש לגביה ספקות כה רבים, מבלי לבדוק ולברר את אמיתותה? ועוד שאלה בהקשר זה: מדוע הרגישות המוסרית לכיבוש התעוררה דווקא אחרי הכיבוש השני ב-1967? הרי היה כיבוש ראשון ב-1948. גם אז נותרו תחת שלטון ישראל אזורים שלמים מאוכלסים בפלסטינים, והם נאלצו לחיות 19 שנים תחת ממשל צבאי רודני למדי. מה ההבדל בין שתי תקופות הכיבוש, ומדוע לא עלתה אז שאלת מוסריות הכיבוש?
האליטה המייסדת לא מאמינה שזה קרה לה
את התשובות צריך לחפש במישורים החברתי והתרבותי. הסיסמה "הכיבוש משחית" הייתה נחלת מעטים בלבד עד שנת 1977, ורק מאז החלה במסע הניצחון שלה. היה זה לאחר ניצחון הימין בבחירות. ה"מערך" שילם אז על הכישלון במלחמת יום הכיפורים, על השחיתות בצמרת ועל הסכסוכים הפנימיים בהנהגתו. אולם לפעילי המחנה המובס היה זה עונש בלתי-מובן ובלתי-מוצדק; הם הרי בנו את המדינה והנהיגו אותה בהצלחה שנים רבות, איך העביר העם את השלטון לבני בליעל? השאלה הייתה קשה, ואז נזדמנה להם הסיסמה כפיתרון מושלם: הכיבוש השחית את החברה הישראלית ועשה אותה אלימה, תוקפנית ולאומנית - ולכן הצליח הליכוד לזכות בשלטון. אם כן, גם התרופה ברורה: נסתלק מן השטחים ואז ישוב לקדמותו "תור הזהב" של שנות החמישים והשישים, ועמו השלטון התקין והצודק. רוב רובה של השכבה המשכילה והמלומדת במדינה שייך לקבוצה חברתית זו, והאינטרס הפוליטי גבר על חוש הביקורת האקדמי והאינטלקטואלי שלה.
הייתה סיבה נוספת, עמוקה וחשובה יותר, במישור התרבותי. החל מראשית המאה העשרים החלה להיווצר בארץ-ישראל תרבות ישראלית חדשה. היו בה יסודות חיוביים מרשימים, אך גם לא
מעט חולשות ופגמים. על אלה האחרונים כיסתה רוח הנעורים, שאפיינה את החברה הישראלית בימי היישוב וראשית המדינה. אך זמנים חדשים הגיעו, רוח הנעורים חלפה, פניה של המדינה הלכו והתכערו, והיה צורך להתמודד עם החולשות והפגמים שהלכו ונעשו עמוקים ומסוכנים יותר. השכבה המנהיגה של החברה הישראלית, יוצאת חלציו של דור המייסדים, לא השכילה להתמודד עם קשיים אלה. בהיעדר יכולת להתמודד ולהודות בכשלונות, נמצא לאנשי הרוח ולסופרים של שכבה זו אליבי מושלם: כמו באגדה על המלכה המרשעת, הבועטת במראה בה נשקפות פניה המכוערות, כך הם מצאו שק חבטות לתסכוליהם ומפח נפשם - "הכיבוש משחית".
לאחרונה נמצאה עילה חדשה להאשים בה את הכיבוש - מומחים מסבירים שבגלל העיסוק במחסומים ובמעצרים, לא היה צה"ל ערוך כראוי למלחמה. זה הטיעון המופרך ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. במלחמה נתגלו פגמים בחשיבה, במנהיגות ובידע של הקצונה הבכירה בפיקוד צפון - אבל בגבול הצפון כבר שבע שנים אין כיבוש. המילואים לא נקראו להתאמן שלוש שנים בגלל בעיות תקציב. מה זה קשור לשטחים? הדוקטרינה הביטחונית החדשה קבעה שיותר לא תהיה מלחמה, והדוקטרינה קרסה - גם זו אשמת הכיבוש? כשזו תרבות הדיון במטכ"ל, כשבצמרת צה"ל מתגלעות המחלות עליהן הצביעה ועדת וינוגרד - כבר לא צריך "כיבוש" כדי להיכשל. אלא מה, כך מתחמקים מן המסקנות העגומות לגבי מצבו של צה"ל ורמת חלק ממפקדיו.
הבעיה מתחילה אצלנו - ונגמרת בשטחים
בתום ארבעים שנות כיבוש, אנו מנוסים יותר. נעשו נסיונות להיפטר ממנו, החל מהסכמי אוסלו, דרך פינוי דרום לבנון ועד להתנתקות. המסקנה מניסיונות אלה מאכזבת: לא די להם לאויבינו בשטחים ובעצמאות, הם רוצים בחורבננו. גם ספק אם הפלסטינים מסוגלים לקיים מדינה מתוקנת. כיוון שכך, ייתכן שניאלץ להישאר כובשים בעל כורחנו. ומוטב שנבחן ביתר חוכמה ויושר, מה עשינו ומה צריך לעשות. הבעיה מתחילה אצלנו - ונגמרת בשטחים. קוצר הראות של מנהיגינו, חוסר היעילות של מוסדותינו והאלימות בחיינו התגלגלו אל השטחים במידה כפולה ומכופלת. המינהל, המשפט והסדרים שהבאנו לשטחים, היו מכוערים ובלתי-יעילים. זה מה שהיה לנו להציע. ועל זה קיבלנו תמורה. לכן, מוטב לוותר על האליבי ולהתחיל בבדק בית בתוכנו: במשמעת הצבא, בתרבות, בחינוך, במנהיגות ובאורחות חיינו. כדי שבעתיד, כשתעמוד בפני הפלסטינים הבחירה בין כיבוש לבין חמאס ואל-קעידה, הלבטים שלהם יהיו קשים יותר.
לפנייה לכתב/ת 
