פאלצטו ושני צרפתים

פאלצטו

העיבוד של קנת בראנה ל"חליל הקסם" משונה מדי

אם גם אתם תהיתם למה לא מעבדים יותר אופרות לסרטי קולנוע, מגיע קנת בראנה ומספק תשובה: כי זה יוצא דפוק. גם כשזה בידיים של במאי מוכשר כמו בראנה, ערבוב המדיה בין האופרה לקולנוע יוצא מסורבל במקרה הטוב ובלתי נסבל ברגעים הקשים. ובראנה לא הראשון: אינגמר ברגמן כבר ניסה לעבד את אותה אופרה של מוצארט לסרט שהיו בו קטעים מעניינים, בעיקר כתיעוד של הופעה בימתית, אבל הוא נותר אחד הסרטים הפחות זכירים של ברגמן.

קלאסית עובדת, אופרה לא. "חליל הקסם"

מה שכן, האוברטורה של האופרה הזאת כנראה מעניקה השראה למי שמביים אותה לקולנוע: גם אצל ברגמן וגם אצל בראנה האוברטורה, הקטע המוזיקלי בפתיחת האופרה, היא החלק הכי יפה בסרט כולו. ואולי יש כאן לקח ללמוד: מוזיקה קלאסית עובדת בקולנוע, אופרה לא.

וכך, חמש הדקות הראשונות של "חליל הקסם" בגרסת בראנה הן הטובות ביותר בסרט כולו, והן אף נפלאות למדי. במה שנדמה כשוט רצוף אחד (אך הוא למעשה רצף שוטים מחובר יחד באופן דיגיטלי), יוצר בראנה סצינה ענקית של שתי מדינות המצויות במלחמה, ובשילוב די מופלא בין אנימציה ממוחשבת ושחקנים נראית הפתיחה כמו ואריאציה ל"הטירה הנעה" המונפש של הייאו מיאזאקי. אבל זה לא עובד: המחוות הבימתיות הגדולות של הזמרים נראות רע על מסך הקולנוע, ולמרות כמה רגעים רבי השראה, הסרט עד מהרה מאבד את מיקודו, גולש לפארסה ואז הופך מתיש.

כבוד הנשיא

בגיל 85 אלן רנה עדיין מתפקד. סרטו החדש, "לבבות", רחוק מאוד משיאיו, אך עשוי למצוא לו אוהדים בני גיל הזהב

אני מאושר שסרטו החדש של אלן רנה מגיע להקרנות מסחריות בארץ. ככה צריכה לנהוג מדינה תרבותית: למרות שהפצת סרטים היא עסק פרטי שמטרתו רווח כספי, זה עדיין עסק שבצידו גם אחריות תרבותית. ואלן רנה הוא מסוג הבמאים הדגולים ששיקולים כלכליים לא צריכים להיות פקטור בהבאת סרטם החדש למסכים.

לכן, "לבבות" - הסרט הראשון של רנה המוקרן מסחרית בארץ מאז "החיים הם שיר" - הוא בראש ובראשונה נושא לשיחה. רנה, שחגג השבוע את יום הולדתו ה־85, ביים כמה מהסרטים החשובים בתולדות הקולנוע. אלא שכבר 20 שנה שרנה, אחד המהפכנים הגדולים של הקולנוע הצרפתי, פנה לכיוון מבוגר יותר, נינוח, נטול מהפכנות, והוא נראה מוקסם מהפן התיאטרלי של הקולנוע.

כמו אלקטרונים בשדה מגנטי. "לבבות"

זכותו, אחרי שנים - מ"הירושימה אהובתי" ועד "הדוד מאמריקה" - שכל סרט שלו הכיל בשורה ויזואלית מסעירה, הוא התחיל לביים כמו פנסיונר. נדמה שהוא אוהב יותר תיאטרון קל, אופרטות ומיוזיקלס ומעדיף להתעסק בחומרים האלה מאשר לעסוק בפריצות דרך. ולמרות שאני מבין את המהלך, אני חייב להודות שמאז "מלו" ב־1986, רנה הפסיק לעניין אותי.

"לבבות", סרטו החדש, המבוסס על המחזה הבריטי של אלן אייקבורן "פחדים פרטיים במקומות ציבוריים", מצטרף לסדרת סרטיו האחרונים. כמו "לא על השפתיים", סרטו הקודם, זהו ניסיון מעט מגושם לעבד חווייה בימתית למדיום קולנועי. התוצאה מוצאת אוסף דמויות המשפיעות זו על זו כמו אלקטרונים המתרוצצים בשדה מגנטי סביב אטום בלתי יציב.

יש בסרט, בעיקר לקראת סופו, כמה רגעים של חסד קולנועי, אבל התחושה הכללית היא של מוצר מיושן, שאין בינו ובין הרוח המהפכנית של אלן רנה הצעיר דבר. אני השתעממתי, אבל אני מאמין שקהל מבוגר, המזדהה עם טעמו הכה־אירופי מפעם של רנה הנוכחי, עשוי למצמץ בשפתיו בעונג מול הסרט. 

סופר סתם

"אודט של כולם" הוא הסרט שאתם יכולים לשקול לראות אם אזלו כל הכרטיסים לאלן רנה

הסופר והתסריטאי אריק עמנואל שמיט גונב בחופשיות מדניס פוטר ומאלן רנה המאוחר בבואו לסרט הבכורה שלו כבמאי, "אודט של כולם".

דמיינו את "מיזרי" כקומדיה רומנטית: זבנית אפרורית בחנות כלבו כותבת מכתב הערצה לסופר האהוב עליה. הוא, המצוי במשבר נפשי, אמנותי וזוגי, מוצא עידוד במכתבה ומגיע להתנחל בביתה, כדי להרגיש קרוב למי שאוהב אותו וחושב שהוא אמן דגול.

הרגעים הבודדים של חן בסרט סובלים מהתחנחנות לא נעימה ומערכת היחסים בין הקוראת והסופר כתובה, מבוימת ומשוחקת באופן נטול חן אמיתי. ספריו של אותו סופר מוגדרים בסרט כעמוסי קלישאות והמתאימים לקוראות שהן זבניות, ספריות ומזכירות, שחייהן האפרוריים מועשרים על ידי עלילותיו הנדושות של הסופר. והאין הסרט בדיוק כזה? אפרורי ומרובה קלישאות, המתאים לקהל נשי מבוגר חובב קיטש ושאיפותיו האמנותיות מצומצמות. קהל כזה אגב, ייהנה מ"לבבות" העגמומי ומ"נערה זהב" ו"כלה בהשאלה", כולם סרטים צרפתיים נוסחתיים, מתקתקים מדי ונדושים שמציגים עכשיו בארץ וטובים יותר מ"אודט" הדי מאכזב.

• את הביקורת של יאיר רוה על "אושן 13" תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס "