רקוויאם לאטרייה

אם לא שמעתם על מאט סלאנינקה עד היום, זה לא במקרה: הוא נולד 20 שנה מאוחר מדי. עם הגובה שלו (2.23 מ') ועיתוי קצת יותר מוצלח, סלאנינקה היה יכול להסתובב עשר שנים באן.בי.איי, לגרבג' 15 משחקים בדטרויט, 20 בלייקרס, 40 בדטרויט ועוד כמה עשרות בכל מיני קבוצות, ולעשות קריירה יפה כמו שעשה צ'אק נוויט (2.25 מ') בשנות ה־80. אבל האן.בי.איי השתנה מאז. הוא כבר לא נותן במה לאמריקאים גבוהים לבנים, אלה שעל העקומים מביניהם נהגו פרשנים אמריקאים לומר שהם לא יכולים לרוץ וללעוס מסטיק באותו זמן.

אז סלאנינקה משחק באחת הליגות החצי מקצועניות בארה"ב. בגיל 26 הוא אוסף משחקים לכדי משהו שלא ממש אפשר לקרוא לו קריירה. והוא לא לבד. תסתכלו על פלייאוף

האן.בי.איי של 2007 ותראו בעצמכם: ברמות הגבוהות של הכדורסל האמריקאי כמעט שאין יותר אמריקאים טאווילים לבנים. השינויים בסגנון המשחק ובאופי הליגה פשוט דחקו אותם החוצה.

שיהיה ברור, זה לא שאין יותר בכלל לבנים עתירי סנטימטרים באן.בי.איי. אבל גם אם תמצאו בליגה ארבעה וחצי כאלה - למשל טרוי מרפי מאינדיאנה, כריס קאמאן מהקליפרס, בראד מילר מסקרמנטו או ניק קוליסון מסיאטל - תגלו שאף אחד מהם לא משחק בקבוצת פלייאוף (החצי, אגב, הוא כריס מיהם, הפצוע הכרוני של הלייקרס). מלבד אלה, המעטים שנותרו לא משפיעים על הקבוצות שלהם, לא משמעותיים ברוטציה ולא דומיננטיים על המגרש. יש שחקנים לבנים ולא גמדים שהגיעו לפלייאוף, כמו סקוט פולארד מקליבלנד ומייקל דוליאק ממיאמי, אבל חלקם בעסק מינימלי. בשורה התחתונה, פלייאוף 2007 הוכיח רשמית שהלבן האמריקאי המגודל הוא זן נכחד.

אופרת סאבוניס

לא נורא מזמן, שחקנים לבנים גבוהים היו שמות מוכרים בליגה. הנה רשימה חלקית: שון בראדלי, מט גייגר, מייק ג'מינסקי, גרג אוסטרטאג, ביל ליימביר, ביל וולטון, וויל פרדו, מארק איטון, כריס דאדלי, רנדי ברואר. היום אפילו שחקנים אמריקאים לבנים בגובה 2.13 מ' כמו נייט האפמן כמעט שאין. המכללות מלאות בשחקנים בגובה 2.04, 2.05, אבל לא הרבה יותר מזה. וזאת גם הסיבה לכך שבזמנו, לפני כמה שנים, שחקן כמו עמית תמיר ריכז תשומת לב רבה יחסית בדיונים המוקדמים של הדראפט.

בתמונה: כמה חבר'ה שיעופו מהמגרש אם פתאום יבוא ערס קטן עם כדורגל

שחקנים כמו סלאנינקה, שכבר עכשיו נמצאים בצל, מתחילים להתייאש. אם היום עוד קיימים אמריקאים לבנים בממדים שלו, ההערכות הן שבתוך לא הרבה שנים גם הם ייעלמו לגמרי. המוצר פשוט לא יהיה יותר על המדפים, כי המגודלים האלה יפסיקו לשחק כדורסל בגיל צעיר ויחפשו עתיד במקומות אחרים.

כדי לקבל מושג איך תיראה ליגת האן.בי.איי בעוד כמה שנים, מספיק לבדוק מה קורה היום בכדורסל המכללות. זוכרים את צ'אק נוויט? לפני שהגיע לקריירת השוטטות שלו באן.בי.איי, הוא עבר כמו רבים אחרים בקולג'. במקרה שלו זאת היתה מכללת צפון קרוליינה. זה היה המסלול המסורתי בדרך לחלום באותן שנים, אבל מי שחורש את כדורסל המכללות כיום, כ־25 שנים מאוחר יותר, מוצא פחות ופחות נוויטים. המספר שלהם יורד בהתמדה, כי הטאווילים הלבנים מורידים הילוך כבר בזמן התיכון.

אם התהליך הזה יימשך, יהיו פחות אנשים כמו סלאנינקה שמתאמצים ומתעקשים להאמין, ויותר מסוגו של אלן ליווינגסטון - ענק בן 23 שפרש מכדורסל בגיל צעיר, ובכלל לא הגיע לשחק במכללות. הוא שיחק בהיי־סקול באריזונה, ובכיתה י' כבר היה 2.17 מ' בלי עקבים. מה שעבד בקלות שנתיים־שלוש קודם לכן מול ילדים נמוכים בראש וחצי, הלך קשה יותר ויותר בגלל פציעות ומבנה גוף שברירי יחסית. בעצה אחת עם אמא שלו הוא החליט לרדת מכדורסל, להתרכז בלימודים ולבנות באמצעותם את המסלול לכסף ולעתיד מקצועי בטוח.

זה קרה לליווינגסטון וקורה לאחרים, כי האן.בי.איי כבר איננו הארץ המובטחת לאמריקאי הלבן המגודל. בזמנו, גם בין השחקנים שחייבים לעבור להליכה כדי ללעוס מסטיק, היו כאלה שהגשימו את החלום ונהנו מהפנסיה שמעניקה הליגה אחרי הפרישה. היום זה הרבה יותר קשה, ורבים מהם לא מוכנים לקרוע את התחת כל כך הרבה שנים רק כדי לקבל סירוב ולבזבז זמן בליגה שולית כמו מאט סלאנינקה. גם הם יודעים שהתכונות הנדרשות משחקני פנים כבר לא דומות למה שביקשו פעם מצ'אק נוויט. ומה לעשות, יש הרבה יותר שחקנים מגושמים ומוגבלי תנועה בין הלבנים באמריקה. בטח יותר מאשר בין השחורים, או בין הגבוהים המוכשרים משאר העולם.

זה בדיוק הסיפור, והוא מורכב משני חלקים: הראשון הוא שהאן.בי.איי שחור היום יותר מאי פעם, במיוחד בין שחקני הפנים. השני הוא שהיום אין שום צורך מיוחד באמריקאים לבנים. לא כשגבוהי שאר העולם מתאחדים באמריקה.

תהליך ההשחרה של האן.בי.איי הוא משהו שהאמריקאים עצמם מעדיפים לא להתעסק איתו. אתם יכולים להתגלגל ברשת לאורך ולרוחב, לחפש במגזינים הכי מעודכנים, וסביר שלא תמצאו אף מאמר בעניינים כאלה. מבחינתם מדובר במשהו על גבול הגזענות. הם לא ירצו לדבר איתכם על היעלמותו של הסנטר הטבעי מפעם דווקא בשנה שבה גרג אודן יוצא לדראפט, והם בטח לא ירצו לעסוק בשחורים ולבנים. אף אחד לא רוצה ליצור מדורות מיותרות. אבל התהליך הזה קיים, ועוד איך. בגלל זה אין לבנים גבוהים בכדורסל המכללות: אמהות שחושבות קדימה כבר מובילות את הענקים שלהן ללמוד רפואה או ביו־מכניקה במקום לקחת ריבאונד.

החלק השני, חדירת הגלובליזציה לכדורסל האמריקאי, הוא משהו שכולם מודעים לו וכולם מדברים עליו. היו ימים שהכדורסל האמריקאי סירב להכיר בעצם קיומו של כדורסל ברמה גבוהה במקומות אחרים; להיות אמריקאי גבוה לבן נחשב אז לכבוד, ולטאוויל היו סיכויים טובים להצליח או לפחות לשרוד. מי שנולד גבוה פשוט נהנה ממתנה שהבטיחה את עתידו, ובמשך שנים שמענו מהאמריקאים את המנטרה שגובה אי אפשר ללמד. אבל איפשהו בסוף שנות ה־80 הכירו האמריקאים בעולם הגדול, ומאז מאבד הלבן המגודל ממעמדו בכל שנה שעוברת.

בערך עשור וחצי אחרי שטפטופים ראשונים כמו ולאדה דיוואץ', לוק לונגלי ודינו ראדג'ה הגיעו לאן.בי.איי - ועשר שנים אחרי שנפקחו עיני האמריקאים בזכות בואו של ארווידאס סאבוניס - שחקני פנים מכל העולם כבר מגיעים לארה"ב בזרם חזק וקבוע. זה אומר שאמריקאים לבנים וגבוהים צריכים להתמודד היום מול מתחרים שעולים עליהם לא רק מבחינה מספרית, אלא גם ובעיקר איכותית: אם בעמדות הגארד עדיין יש לאמריקאים יתרון של זריזות, כוח ואתלטיות, הרי שהגבוהים הבינלאומיים מאומנים, מוכשרים ומיומנים יותר ברוב יסודות המשחק. לאמריקאי שהתרגל לזה שמספיק להיות גבוה ולעשות מה שמצפים ממנו, קשה לנצח בתנאים האלה.

הענק הלא מתעורר

זה לא מקרה שהגבוהים הבולטים של היום הם אוקור מטורקיה, מינג מסין, מיליצ'יץ' מסרביה, נוביצקי מגרמניה ורבים אחרים. היכולות והאיכויות שלהם פשוט עדיפות על אלה של ה־2.20 האמריקאי הישן. אם אתה 2.20 באן.בי.איי של היום, בוא נראה אותך זורק מחצי מרחק ומעלה כמו אילגאוסקאס הליטאי, ובו זמנית מתפתל מצוין בצבע כמוהו. אם אתה 2.11, בוא נראה אותך שומר על סנטרים חזקים של 2.18 בהגנה, מוריד כדור לרצפה או דופק שלשות על גארדים נמוכים ממך בראש. צ'אק נוויט לא היה יכול להשתלב בכדורסל כזה. גם סלאנינקה לא.

לאמריקאי הטאוויל הלבן יש כיום שלוש ברירות. למחול על הכבוד ולהתקיים בצמצום באזורים נידחים שבהם אף אחד לא יוכל להפריע לו, כמו שעושה סלאנינקה בדלאוור סטארס מליגת ה־USBL; לפרוש בגיל צעיר ולחפש עתיד אחר; או לנסות ולהגשים את החלום בכוח, לבלוע את הרוק ולהיות אליל רחוק מאוד מהבית, באירופה.

ההיגיון נראה פשוט: מי שבכל זאת מחזיק מעצמו על סמך ממדי הגוף שלו ינסה לבחור באופציה השלישית. במקום להיכנס למלחמה שעלולה להיות אבודה מראש מול טובי הכישרונות מכל העולם, הלבן האמריקאי המגודל והמוגבל ינסה לנקום באירופי שגנב לו את מקום העבודה ולנסוע אליו הביתה כדי לתפוס את המקום שהתפנה. אבל כמה סנטרים אמריקאים לבנים בגובה 2.13 אתם מכירים באירופה? אני מכיר שניים וחצי, ויש לי חשד שזה בעיקר כי החיים המסודרים שמאפשר האן.בי.איי לא תופסים במקרה האירופי. באמריקה מקווה המגודל הממוצע לנהל קריירה ארוכה, לעבור ממקום למקום אבל תמיד בתוך המדינה שלו, להרוויח טוב ובנוסף גם לזכות בפנסיה - ובאירופה יכולים לבעוט לו בתחת אחרי חודשיים ולזרוק אותו מכל המדרגות. לא רק שהוא לא יקבל פנסיה, ספק אם יראה אפילו את המשכורת שהתחייבו לשלם לו. בגלל זה אחד כמו סלאנינקה משחק ב־USBL ולא ביול"ב.

רגשית, אני לא חושב שיותר מדי אנשים בארה"ב או באירופה מתגעגעים לצ'אק נוויט ורנדי ברואר. אולי במונחים של פייט על המגרש, הקרבה ומיצוי הפוטנציאל מגוף ארוך במיוחד ולא קואורדינטיבי במיוחד, אבל לא מעבר לזה. מקצועית, ברור לי ששחקני העבר היעילים והלא אתלטיים, שעלו למגרש למה שפעם קראו "משימות מיוחדות", לא מהווים תחרות לגבוהים השחורים והשחקנים הבינלאומיים של היום. אין מה לעשות, יורקי האש והקופצים לתקרות של היום לוקחים בהליכה את הדינוזאורים ההיסטוריים והשקופים להחריד. אבל איכשהו, בין כל הנאצר מוחמד מסן אנטוניו לג'מאל מאגלור מפורטלנד, תרשו לי לומר שחסרים לי באופן אישי שחקנים כמו וויל פרדו. כאלה שדופקים מרפקים, לופתים גרונות ומגיעים לפלייאוף, ומשמשים שחקנים משלימים נהדרים בלי לחיות על קפיצים טבעיים.

פרדו, שפרש ב־2001 והיום הוא פרשן ב־ESPN, הוא באמת הגבוה־אמריקאי־לבן הקלאסי של העבר. והדגש הוא על עבר, כי למרות שאופנות נוטות ללכת ולחזור, יש לי רושם שהמקרה הזה שונה. הכדורסל, בניגוד להרבה תחומים אחרים שמושפעים מאופנות, הולך כל הזמן קדימה ובדרך כלל לא שומר על נאמנות למורשת האבות המייסדים. הטאוויל הלבן מאמריקה הוא באמת זן הולך ונכחד, ולא מסוכן מדי להמר שיותר לא נראה ברמות הגבוהות של המשחק את החבר'ה הקלאמזיים והמוגבלים - אבל הכל כך חביבים - של פעם.