גם דמשק, גם רמאללה
נטישת הערוץ הפלסטיני לטובת זה הסורי תזיק לשניהם. ישראל צריכה להניף את דגל המו"מ המקביל
נכונותו המאולצת-קמעה
של ראש הממשלה לפתוח במשא-ומתן עם סוריה מתיישבת עם הערכה שנשמעת לאחרונה מפי אינטלקטואלים פלסטינים מתונים, תומכי פתח. אלה סבורים - באופן מפתיע ובניגוד לעמדה הפלסטינית המקובלת - כי כיום, בהיעדר מנהיגות ישראלית איתנה ויכולת אמיתית של הפתח ליטול את המושכות באופן לגיטימי מידי החמאס, העימות בין הצדדים עלול להימשך ואף להחריף, ויש לנצל את הזמן למשא-ומתן בין ישראל לסוריה. האחרון נושא בחובו, על פי הערכתם, מקדמים חיוביים לחידוש הדיונים בעתיד בין ישראל לפלסטינים. עמדה זו נסמכת בין היתר על הערכה הקבועה, כי אין ביכולתה של כל ממשלה בישראל להניע את הציבור לוויתורים ולפינויים בשני מסלולים במקביל, ולכן, לטובת היציבות האזורית והסכמי הקבע, מוטב להשקיע את המאמצים במסלול בעל הסיכויים הטובים יותר באותו מועד.
הערוץ הסורי יכול על פי תפישה זו לאפשר לארצות-הברית לייצב את המצב בעיראק, ולשפר את סיכוייה לצאת משם בהקדם. הוא יכול לחזק את שורת המדינות הערביות המתונות, המאוימות מעליית כוחה של איראן, ולהפחית את האיום על ישראל. הסכם ישראלי-סורי יניב בעקבותיו מהר מאוד גם הסכם עם לבנון, תוך החלשה משמעותית ביכולותיו של חיזבאללה לאיים על גבולה הצפוני של ישראל ולתמוך בחמאס. החלשת הכוחות האיסלאמיים הקיצוניים תחייב את החמאס בריכוך עמדותיו ובעלייה על ערוץ המשא-ומתן וההכרה בישראל, או לחלופין, תאפשר את החלפתו בממשלת פתח, באם האחרון ימצא את הכוחות הדרושים לשיקומו.
אולם בחירה בערוץ הסורי מתעלמת מאיומים, הטמונים דווקא בהיעדר תהליך מדיני משמעותי בערוץ הפלסטיני. במציאות הנוכחית, חמאס נהנה מעלייה מתמדת בכוחו ביחס לפתח ובשליטתו ברצועת עזה. בהיעדר שינוי מדיני, סיכוייה של ישראל למצוא בקרב הפלסטינים מנהיגים המוכנים לחתום עימה על הסכם קבע ילכו וייעלמו במשך הזמן. המשך המדיניות השוללת ממשלה פלסטינית בהובלת החמאס ובהשתתפותו עלולה להביא במהרה לקריסה ולפירוק הרשות הפלסטינית.
מהלך זה יטיל מחדש על ישראל את האחריות לגורלם של הפלסטינים, ממנה כבר הצליחה להתנער במסגרת הסכמי אוסלו. מהלך שכזה גם יחסל כל כתובת אפשרית, שתוכל לנהל את מערכת היחסים היומיומית עם ישראל - ועל אחת כמה וכמה משא-ומתן ויישום של הסדר. כאוס שכזה יוכל אולי להביא, במקרה הטוב, להתערבות בינלאומית נמרצת ואפקטיבית, אך סביר יותר כי הוא יאפשר לכל ארגון קיצוני כמו אל-קאעידה למצוא גם הוא את נחלתו הפרטית בשטח ולאיים על ישראל. ולבסוף, דימומו של העימות ישרת את איראן כפלטפורמה לאיומיה על ישראל ולהתחזקותה שלה.
הערכה זהירה זו עשויה להוביל אותנו למסקנה כי על ממשלת ישראל, הנוכחית ובעיקר העתידית, להרים דווקא את כפפת המשא-ומתן בשני הערוצים גם יחד, ואף להוסיף להם את הערוץ הלבנוני, הנעדר צורך בוויתורים משמעותיים. קיימת מעורבות וזיקה ערבית חזקה ביחס לפיתרון סוגיית הפליטים הפלסטינים. לבנון לא תמהר לחתום על הסכם טרם נקבע עתידם של אלה המצויים בתחומה. העולם הערבי והאיסלאמי, החרד לגורלו של הר הבית ("אל-חארם א-שריף", כלשונו), לא יזדרז לאפשר לפלסטינים לחתום על הסדרים לא מתואמים עמו. סוגיית הגבולות וקווי 67' רלוונטית לשלוש השותפות הללו, המחושקות והמאוימות מפני תקדים השונה מההסכם עם מצרים, ואפשר שעיקרון של תיקוני גבול במודל הירדני יוכל לשמש מכנה משותף לכך.
תהליכי הנורמליזציה מתייחסים אף להיבטים אזוריים של תחבורה, תיירות, אקולוגיה, מים ועוד, ומחייבים לכן שיתוף פעולה לתוכנית אזורית מתואמת לגבולותיה השונים של ישראל. כל ההסכמים מחייבים מעורבות בינלאומית עמוקה ועתירת משאבים לטובת קליטת פליטים, קליטת מתנחלים, היערכות מחודשת של צה"ל, ביסוסן של שתי הבירות בירושלים, קידום הכלכלה הפלסטינית והסורית ועוד. היכולת לגייס ולארגן זאת בקהילה בינלאומית שבעת כישלונות באופן מדורג קשה יותר מריכוז מאמץ, הנושא בחובו פיתרון אזורי כולל.
בפני ישראל כבר הוצגה הפלטפורמה וה"מטרייה" למהלך שכזה - הן בדמות יוזמת הליגה הערבית והן בדמות הוועידה הבינלאומית, שתלווה את השלב השני ב"מפת הדרכים". אלו אינן נעדרות קשיים או סיכונים, אך מנגד, יציאה מדפוס המחשבה של המשא-ומתן הטורי (שאף הוא אינו מאומץ עדיין ברצינות בירושלים) יכולה להביא לשינוי משמעותי בסיכוייה של ישראל ליהנות מיציבות, ביטחון והשתלבות בין עמי האזור.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
