אימפריאליזם שיפוטי זה בומרנג

חולשת המנהיגות והשיטה הפוליטית, כמו גם התנוונותם של הערכים המוסכמים, יצרו חלל ריק שלטוני. אסכולה של משפטנים, המאמינה בכל-יכולתו של החוק, מילאה את הריק. על-פי אסכולה זו, שמנהיגה ומבטאה המובהק הוא נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, כל בעיה ניתנת לפיתרון בכלים משפטיים. יתר-על-כן: על-פי תפישה זו, הביקורת השיפוטית מוסמכת לקבוע לא רק את תקינותם של הליכים, אלא גם את תקפות שיקול הדעת של פוליטיקאים ונושאי משרות. שופטים ויועצים משפטיים הם הרשות המוסמכת לבקר את קבילוּת ההחלטות והמעשים. השיח המשפטי, המבוסס על הכרעות, השתלט על סדר היום הציבורי ודחק ממנו את השיח הפוליטי, המבוסס על שכנוע ופשרה.

כתגובה לאימפריאליזם השיפוטי צמחה בקרב הציבור הדתי תופעה מקבילה של "הלכיזציה". אם כל עניין הוא בר-שפיטה, מדוע שלא יהא גם נושא לפסק-הלכה של רבנים? כשם שהמעורבות המשפטית התרחבה לתחומים חדשים, כך פוסקים רבנים בעניינים פוליטיים, צבאיים ואחרים, שאינם עניין לפסקי הלכה במדינה שאיננה תיאוקרטית. השיח ההלכתי הולך וממלא בציבור הדתי תפקיד מקביל לזה של השיח המשפטי בציבור החילוני.

אסכולת "כל-יכולתו" של החוק סטתה מעקרונות שהיו מקובלים על המערכת המשפטית עצמה עד לפני שנים לא רבות. יש בגישה זו ליקוי מוסרי, המפר את הכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" בכל הנוגע להפעלת שיקול הדעת (מובן שאין הכוונה לכך ששופט צריך להיות בעצמו גנב כדי שיוכל לשפוט גנבים). מתוך דבקות בכלל הזה, הסתפקה בשעתה ועדת אגרנט במתיחת ביקורת על יושבי "הבור" במטכ"ל והחמ"לים בפיקודים, ונמנעה מלבקר את התנהגותם ושיקוליהם של דרגי השדה שפעלו תחת אש ולחץ. את זה השאירה לצה"ל באמצעות קצינים בכירים שעמדו בעצמם במצבים דומים. בחיפוש אחר "שקט תעשייתי" השתמט צה"ל מן התפקיד הלא-נעים הזה. לפני שנים אחדות ראינו כיצד חברי ועדה ממלכתית אחרת נסים בבהלה מאולם הדיונים כאשר התפרץ לעבר דוכן העדים אביו של אחד הקרבנות, מה שלא הפריע להם לשפוט את התנהגותם של קציני משטרה שעמדו בשטח מול המון פרוע ומוסת. בנורמות השוררות במערכת המשפטית היום - התברר שגם זה אפשרי.

המערכת המשפטית נוטלת לעצמה סמכויות, מבלי לשאת באחריות לתוצאות החלטותיה. עם כל הכבוד הראוי לחוק ולמשרתיו, ולתפקידם החיוני, אין בסמכותם וביכולתם לספק תשובות הולמות לכל סוגיה השנויה במחלוקת. יש בעיות שאין, ולא צריכה להיות להן תשובה משפטית. כאשר לגליזם הופך לקריטריון ראשון במעלה ומוחלט, נעלמים ערכים אחרים. החוק הוא הנורמה הנמוכה ביותר, ותחת סיסמת "שלטון החוק" יכול אדם לשאת בכל משרה ממשלתית, תקשורתית או אקדמית, ובלבד שלא הורשע בעברה שיש עמה קלון. החברה הישראלית ראויה לכך שמנהיגיה, שופטיה, מעצבי דעת-הקהל והאליטות שלה, יעמדו בנורמות תובעניות יותר מאשר סתם "אי-הרשעה".

אין זו בעיה של מערכת המשפט לבדה, אלא של כלל החברה. האימפריאליזם השיפוטי יכול היה לשגשג רק מפני שבשם "שלטון החוק", השתמטו מערכות השלטון מקבלת הכרעות ומנטילת אחריות והטילו אותן על מערכת המשפט, בהופכם אותה לפח זבל שאליו משליכים כל תפוח אדמה לוהט או רקוב שהיה צריך לטפל בו במישור ציבורי, פיקודי או מקצועי. מערכת המשפט טעתה כשהסכימה לקבל על עצמה את התפקיד הזה. אימפריאליזם שיפוטי הוא בומרנג. בסופו של דבר, מעמד המשפט נשען על אמון הציבור ועל הכבוד שהוא רוחש לשופטים. ככל שמעמד זה יתדרדר בגלל הכרעות בעניינים שאינם בני שיפוט, תינזק הלגיטימיות של מערכת המשפט גם בעניינים שבהם להכרעה השיפוטית אין חלופה.

לינץ' בתקשורת

הצירוף של מערכת פוליטית חלשה עם אימפריאליזם שיפוטי, והברית בין "העיתונות החוקרת" לרשויות החקירה האחרות, הפרו את האיזון בין זרועות השלטון. אנו עדים למאבקים בין מחוקקים (שמקצתם מפירי חוק), פרשני החוק, פרקליטיו ואוכפיו. לא רחוק היום בו עיתונאים, ולא שופטים, יחרצו פסקי-דין. כבר היום מעצבת התקשורת את האווירה ואת הרקע לחקירות ולמשפטים, מבקרת את השופטים ואת פסקי-הדין ומפיצה מידע חקירתי ומשפטי לציבור. לא-אחת מתבססים המידע ופרשנותו על הדלפות, על רכילות ועל נטייה אישית, ולא על מידע מוסמך. משפט תקשורתי דומה מדי למשפט לינץ'.

בימים אלה מתנהל מאבק על דמותו של בית-המשפט העליון בעידן שאחרי השופט ברק. מאחורי מאבק זה מסתתר מאבק נוסף, על מקור הסמכות בחברה הישראלית. לדיכוטומיה

 הישנה - בין מי שרואים את מקור הסמכות בעם באמצעות נציגיו הנבחרים, לבין מי שרואים אותו בקב"ה באמצעות רבניו המוסמכים ושאינם כאלה - נוסף מוקד שלישי: אליטה שמסיבות חברתיות ודמוגרפיות מאבדת את מעמדה, מבקשת לקבוע שמקור הסמכות יהיה מסמך ("חוקה") באמצעות מפרשיו, שופטי בית-המשפט העליון, שכיום נמנה רובם המוחלט על אותה אליטה. בדרך זו מבקשת האליטה הוותיקה לשמר את מעמדה ולעקוף את שלטונם של הנבחרים (ולו במשמעות הטכנית של המושג).

תוך כדי המאבק הזה הולך ומתברר מה שלאחדים היה ברור כבר לפני שנים: לא לאורך זמן תוכל המערכת המשפטית (ומערכת אכיפת החוק בכלל) לשמור על נורמות שונות מאלו שפשטו בכל שאר המערכות של החברה הישראלית. בחברה מפוצלת, שבה כל איש לנפשו ולאינטרסים שלו, המערכת המשפטית (שתרמה לא מעט לפיצול הזה) תתקשה לשרוד. הנשיא ברק השאיר עם לכתו מערכת חולה ואכולת נפוטיזם, שסימני שאלה הולכים ומתרבים סביב טיב המניעים וטיב המינויים בה בשנים האחרונות. מן הראוי אפוא שהדיון לא יצטמצם לשאלות של העדפת מועמד פלוני או מועמדת אלמונית, אלא יתמודד עם השאלה המהותית: האם החברה הישראלית רוצה ברציפות - כלומר בהמשך הגישה המשפטית הקיימת, או בבחינתה-מחדש מן היסוד על-מנת לשנותה. אמת המידה הראשונה לדיון הזה היא האם היום, אחרי כמעט 20 שנה של אימפריאליזם שיפוטי בסיסמת "שלטון החוק" (ולא שלטון באמצעות החוק), מצבו של שלטון החוק ומצבן של הנורמות האישיות, החברתיות והשלטוניות טוב או גרוע יותר משהיה לפני כן?

הכותב הוא פרופ' להיסטוריה, עומד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה