תצוגת אופנה בלב טוקיו
במדינה שבה באופן פרדוקסלי הכל הכי יצירתי או הכי מרובע, התפתח חיבור טוטאלי בין אדריכלים לבין מעצבי אופנת העילית. כך הפכו בנייני הדגל של דיור, פראדה וכל השאר, לאייקונים של אופנה. הבגדים, אגב, עולים כמו משכורת שנתית
המקום, שהכיל בעיקר מפעלים וחנויות קטנות, החל לשנות את פניו לאחר תנופת הפיתוח של אולימפיאדת טוקיו (1964). בשנות ה-70 הוחלט שאומוטה סנדו, בדומה לרובע גינזה, יהיה לאזור יוקרתי של בתי כלבו, בסגנון לונדון וניו יורק.
אבל התוצאה היתה הרבה יותר מרגשת. בשונה מפריז, למשל, שבה לכל מעצב יש חנות, כאן לכל מעצב-על יש את בניין הדגל של המותג משלו, שנבנה תוך דיאלוג ייחודי בין האופנאי לבין האדריכל. ניכר כי הדיאלוג הזה מפרה את שני הצדדים.
להסתכל בקנקן, וגם במה שבתוכו (צילומים: שרית שוורץ)
בימים כתיקונם, אין לנו אלא להסתכל על היכלי האופנה הללו בעיניים כלות - מחירי הבגדים הם, כמובן, בגובה משכורת שנתית. אבל היום לא באנו לקנות, אלא ללמוד על ארכיטקטורה ועל הקונספט המיוחד של האופנה בארץ השמש העולה, בעזרתה האדיבה של שרית שוורץ, אדריכלית ישראלית המתגוררת בטוקיו, המלמדת באוניברסיטת טמפל בעיר.
הבניין הוא חלון הראווה
שרית מספרת לנו על התופעה הייחודית שמושכת אליה קהל רב מכל קצוות תבל - המפגש בין האדריכלות לאופנת העילית, שהביא לתפיסה חדשה של מיתוג באמצעות בניין דגל. גישה זו הציבה את אומוטה סנדו כשאנז-אליזה של יפן.
במפגש זה, הבינו מעצבי העל שהבניין עצמו הוא חלון הראווה של המותג ולכן לא תמיד תמצאו כאן חלון ראווה, במובן הסטנדרטי של המילה. במרבית הפעמים, לא רואים אפילו את קצה-כפתורו של בגד מחוץ לבניין, שהוא האייקון של האופנאי. החיבור בין אדריכלים לאופנאים לא הגיע בשום מקום בעולם לטוטאליות שכזו. מעצבי האופנה הבינו שהארכיטקטורה בפירוש משווקת את האופנה באמצעות הבניינים.
לא רואים את קצה הכפתור או את זנב השרוול. הבניין של דיור
שרית מסבירה כי כיום יש לכל ארכיטקט ואופנאי נודע בניין באומטה סנדו. אך זהו רק סופו של תהליך ארוך והדרגתי, שראשיתו הייתה עם פתיחתה של יפן למערב, שהתבצעה באופן הדרגתי מתקופת המייג'י (1868-1912), שהביאה עימה גם אדריכלים (כמו פרנק לויד רייט) ותושבים זרים למדינה.
תקופת הבועה הכלכלית (1982-1988), שבה הכל היה אפשרי ומותר, הייתה פריחתם של הבניינים המשוגעים שצמחו ביפן. זוהי מדינה של קצוות, ולכן כשפורצים גבולות ביפן זה עד הסוף, ממש כשם שהשמרנות ביפן יכולה להיות עד הסוף.
פרדוקס אחד גדול
המעצבים היפנים, מצידם, חדרו למערב החל משנות ה-70, ואדריכלים מכל העולם הגיעו ליפן כדי ללמוד ממנה. המדינה הפכה למקום שבו ניתן להתוודע לתפיסות העיצוביות הכי חדישות ולחומרים המתקדמים ביותר.
שרית מגלה לנו שגם כיום, מגיעים אדריכלים לצפות וללמוד מבניין פראדה של זוג האדריכלים העולים הרצוג ודה מיורון משוויץ. הבניין משמש ממש כמוזיאון של העיצוב, החל בהתייחסות לסביבה, במיקום של הבניין בשטח, ועד לעיצוב הפנים המרהיב (היכונו להפתעה מיוחדת במינה בתאי המדידה).
אני שואלת את שרית שאלה שעולה פעמים רבות ביפן: האם, לדעתה, היפנים הם יצירתיים? "זרקת עכשיו פצצה לאוויר", היא משיבה לי, "את יודעת שהכל כאן קיצוני לשני הכיוונים. הם יכולים להיות הכי יצירתיים בעולם ולפעמים הם הכי מרובעים ואטומים". זוהי יפן, אני חושבת לעצמי, פרדוקס אחד גדול. הכל כאן נכון אבל גם ההיפך.
לא בכל יום מגיעים למקדש האיפור של דיור
אנחנו פוסעות בשמחה על השטיחים הרכים והלבנבנים של בניין פראדה. מסתכלות על הבגדים שהם כמו נרות חנוכה - לראותם בלבד. משם אנו עוברות למקדש האיפור של בניין דיור, ולא שוכחות את לואי ויטון, מלך המותגים של יפן עד השנה האחרונה.
אם אתם בסביבה: אפשר להתחיל את הסיור ממקדש מייג'י, תחנת הרג'וקו על קו הימנוטה JR, ולרדת במורד הרחוב עד לבנין פראדה. לאורך הרחוב תוכלו להתרשם מבניינים של גדולי האדריכלים היפנים והמערביים. אפשר גם לעשות את המסלול הפוך: להתחיל מבנין פראדה ולעלות את הרחוב עד המקדש. יציאה A3 מקו הנזומון, תחנת אומוטה סנדו, ולרדת במורד הרחוב עד בנין פראדה ולהתחיל משם.
תוכלו לבקר גם בבטאקאשטה סטריט, רחוב זרוק ומדליק שתמיד כיף לטייל בו. ביום ראשון לפני הצהריים תוכלו לראות גם יפנים מחופשים בכניסה למקדש מייג'י, תוך שהם מפגינים יצירתיות שאפשר לראות רק במקום אחד בעולם.
לא לשכוח: להתאפר בקומת האיפור של דיור, בכל זאת לא בכל יום רואים כזו קולקציה של מוצרי איפור; ולמדוד בגד בפראדה, בחדר ההלבשה העתידני שדלתו הופכת משקופה לאטומה ברגע שאתם מוכנים להסיר את הבגדים.
- בפרקים הקודמים: איריס קנתה חתול,
הלכה למסאז' אצל מצומטו האלוהי
ונזכרה בחללים במקדש יאסוקוני.
לפנייה לכתב/ת 
