נזקי אהרן ברק

ההתעסקות הבלתי פוסקת בפוליטיקה, שתרמה לכך שבעוד שעתירות ציבוריות נקבעו מהיום למחר, אזרחים נאלצו לחכות שנים לפסיקות בענייניהם הפשוטים, כמו גם ה"אקטיביזם השיפוטי", הובילו את מערכת המשפט הישראלית למסלול התנגשות עם מרבית הציבור הישראלי. בכסות מושג "שלטון החוק", הפך אהרן ברק את הכנסת לזרוע המייעצת של בית-המשפט העליון, שיכול לקבל את המלצותיה או לדחות אותן - הכל בהתאם לפרשנותו שלו למושג "שלטון חוק". במקום שהמצב המשפטי יהיה ברור, הכל הפך "מידתי" וחוסר הוודאות הפך להיות מוטבע בפסיקה.

כך, יותר ויותר ציבורים הפכו למנוכרים לבית-המשפט העליון, ששיקף

 דעות של אליטה מצומצמת. בתקופתו של ברק הפך בית-המשפט העליון גם לכמעט משפחתי - חלק מהשופטים הגיעו מאותם חוגים חברתיים, שנעים על הציר שבין שכונת רחביה לשכונת טלביה, וחלקם חש כמעט כמי שנולד בבית-המשפט ונמצא בו מתוקף זכות אבות, תרתי משמע. כל מי שניסה לפגום מעט בפמיליאריות השיפוטית, מצא את עצמו מהר מאוד מחוץ למערכת. ומנגד, מי שלא השתייך לאותה חבורה ירושלמית, כמו שופטים מחוזיים גדולים מתל-אביב (קלינג, וינוגרד, לויט, אבנור ואחרים), התקשה לפלס דרכו לעליון.

מינויו של שר המשפטים דניאל פרידמן נעשה על רקע אותה תחושה קשה, הקיימת הציבור בכל הקשור לבית-המשפט העליון בפרט והמערכת השיפוטית בכלל. פרופ' פרידמן לקח על עצמו את המשימה להפוך את בית-המשפט ממוסד מנוכר ומבודל למוסד יעיל, שנותן מענה ללקוחותיו - הציבור הרחב ועורכי-הדין. יש לקוות כי השר, ולצדו נשיאת בית-המשפט העליון, ישכילו להתעלות מעל המחלוקות ולפעול בצוותא על מנת להחזיר לבית-המשפט העליון את היוקרה והאמון שהיו מנת חלקו בתקופת שמגר.

הכותב הוא עורך-דין