ללחוץ או לא ללחוץ. זאת השאלה
מכירים את ההיסוס - הן של "המושיט" והן של "הנישוט"- להושיט את היד או שלא? ואז עוברות להן מספר שניות מביכות, בהן היד חצי מושטת וחצי לא, חצי מחליטה, חצי מתחרטת. הפעם, אמרתי לעצמי, הפעם, צריך לקבל החלטה. וכך חמושה בשמלתי הארוכה ובמטפחתי המתבדרת, צעדתי לעבר הבמה. ביד מושטת
בשבוע שעבר סיימתי את לימודיי כעמיתה בבית הספר למנהיגות חינוכית במכון מנדל בירושלים. לציון סיומן של שנתיים אלה, נערך טקס מרשים ומרגש בהשתתפות כל עמיתי מכון מנדל, ואי אלו אורחים מכובדים. אך עבורי, ברגע שנכנסתי לאולם בו התקיים הטקס, וראיתי את "שולחן המכובדים" והרכב יושביו, הפסקתי להתרכז ונכנסתי ללחץ. מהלחיצה.
היה ברור כי כל אחד ואחת מהעמיתים ייקרא לעלות לבמה, לקבל תעודה, וללחוץ את ידי היושבים עליה, אשר נמנים עם הפרסונות המכובדות ביותר של המכון. מיותר לציין כמו בכל טקס אחר המתקיים ברחבי הארץ (ואולי אף בעולם), רובם המכריע של היושבים בשולחן המכובדים היו גברים. ואז התחילה הדילמה - ללחוץ, או לא ללחוץ?
לא שזו הפעם הראשונה בה אני נמצאת בסיטואציה מעין זו, אבל איכשהו אף פעם לא קיבלתי החלטה חד משמעית, ותמיד הדברים זרמו לפה או לשם. ההחלטה העקרונית תמיד הייתה "אם מושיטים לי, אני מושיטה חזרה" אבל כל מי שדוגל בעמדה זו מכיר את המצב הגרוע מכל, זה של ההיסוס-הן של "המושיט" והן של "הנישוט"-להושיט או לא? להחזיר או לא? ואז עוברות להן מספר שניות מביכות ביותר, בהן היד חצי מושטת וחצי לא, חצי מחליטה, חצי מתחרטת. הפעם, אמרתי לעצמי, יהיה מה שיהיה, תיבש ידי ותישכח ימיני אם מישהו יישאר עם יד מושטת, במיוחד לא אני. הפעם, צריך לקבל החלטה.
אז תרשו לי לשרוף את כל ה"מצד אחד, מצד שני" ואני כבר מזהירה: מי שיש לו עמדה ממש ברורה, חד משמעית וחותכת, לא צריך להמשיך לקרוא. יש כאן ה-ת-ל-ב-ט-ו-ת. מי שאוהב הטפות לא ימצא את זה כאן, אז נא לחסוך ממני את ההרצאות למיניהן. ולעניינינו-מצד אחד, הסיטואציה עצמה איננה חברתית כלל ועיקר. מחד, דובר בטקס רשמי ומכובד וכמעט כל לוחצי הידיים הינם גברים מכובדים ונשואי פנים ושם (לא שזה ערובה למשהו, נכון?). מצד שני, עומדת אני, עם כל ה"גרדרובה" הדתית שלי, ולוחצת ידיים לגברים? איך זה נראה? ואיך זה נראה למי- לחילוניים בקהל? לדתיים בקהל? לעצמי?
ברור לי שאין המדובר בסוגיה הרת גורל או בשאלה של חיים ומוות, אבל המצב הזה מוכר ללא מעט דתיים, וגם לחילוניים רבים הנתקלים בדתיים שזה מטריד אותם. סהדי במרומים שראיתי בעיניי גם רבנים שמכריעים בפועל כך, ורבנים שמכריעים בפועל אחרת, הכול לפי המצב הנתון ולפי השקפת העולם, שהרי בתוך עמנו כולנו (או יותר נכון, רובנו) יושבים.
ואז, רגע לפני שהגיע תורי לעלות לבמה ירד לי האסימון. אם רוב הדיון הפנימי שעשיתי נסב בעיקר על השאלה איך זה ייראה ולמי, סימן שאת ההכרעה האמיתית והנכונה לסיטואציה הזו כבר קיבלתי. וכך, חמושה בשמלתי הארוכה ובמטפחתי המתבדרת, צעדתי אל הבמה ביד מושטת וללא היסוס. אה, עד הפעם הבאה, כמובן.
