לשכוח מעזה - להציל את הגדה
אבו-מאזן חייב להשתחרר מהרעיון של "מתקפת נגד" ברצועה, ובסיוע גלוי ומלא של ישראל והעולם - להילחם על מה שנשאר
השלמת ההשתלטות של חמאס על רצועת עזה יצרה בעיה משותפת קשה לישראל ולמה שנותר מהרשות הפלסטינית. בשעת המצוקה הנוכחית, על הראשונה להניח בצד את כל ההלקאות על חטאינו בשנים האחרונות, ולהתמקד בדחיפות - אך בתבונה - בעיצוב מדיניות שתמנע נזקים נוספים בהמשך. הנחת יסוד לכך צריכה להיות התובנה, שרצועת עזה אבדה לרשות הפלסטינית לחלוטין, ואין כל סיכוי מעשי כי זו תוכל לחזור ולהשיג שליטה בשטח (עם או ללא סיוע זר). לכן, על כל הנוגעים בדבר להתמקד מיידית בעשייה להצלת הגדה המערבית מגורל דומה.
את כל נאמניו וכוחותיו בגדה ויפרוס אותם בשטח, באופן שיאפשר שליטה אופטימלית על מוקדי השלטון והשטחים החיוניים. עליו להעמיק את גל המעצרים בו החל ולעקור ללא רחם כל חבר חמאס, שעלול לאיים על המשך שלטונו. כדי להקל עליו את הטיפול בעצורים, על ישראל לאפשר (ואף לסייע) בידיו לגרש את כל מי שימצא לנכון לרצועת עזה, ובמקביל - לאפשר לנאמניו מעזה להגיע לגדה דרך ישראל.
חשוב שישראל תחזק, במידה מסוימת, את ההיערכות הביטחונית הנוכחית (צה"ל ושב"כ) בחזית הדרום, אולם חשוב עוד יותר שתנחיל את התובנה הזו - באשר לאפשרי ולבלתי אפשרי כיום - לחברות המרכזיות של הקהילה הבינלאומית, החייבות להידרש לפיתרון, כמו גם לאבו-מאזן המנותק: אם הוא ימשיך להשתעשע בחלומות על "מתקפת נגד לשחרור הרצועה", הוא יאבד, אולי אפילו מבלי שירגיש בכך, גם את הגדה, שתיפול כפרי בשל לידי חמאס.
אין כעת זמן מיותר למשחקים ולניסיונות הסתרה. הגנת הגדה בשליטת שאריות הרשות חייבת להיעשות כמהלך גלוי, המתואם באופן מלא בין אבו-מאזן ונאמניו, ממשלת ישראל וארצות-הברית. חלילה אם הפגישות המתוכננות לאולמרט בשבוע הבא עם הנשיא בוש ומזכיר האו"ם לא "יסגרו" תוכנית פעולה לכך (רצוי בשיתוף נציג בכיר מטעם אבו-מאזן). מוטב היה אילו הושלמו התיאום והמעשה אפילו קודם.
מה אם כך לעשות? ראוי שאבו-מאזן יגייס הלכה למעשה
עוד קונספציה
אין הפרדה בין עזה לגדה
יורם מיטל
המחשבה הישראלית על הפרדה בין השתיים היא המשך התפישה הכושלת, שהולידה את ההתנתקות החד-צדדית
כדי לייצב את מעמד הראיס בגדה, על הקהילה הבינלאומית (כולל מדינות ערב המתונות) ועל ישראל לסייע לו בכל דרך: חיזוק כוחות הביטחון שלו בנשק וציוד נדרש אחר; העברת כספים לייצוב מנגנון שלטוני אלמנטרי (מנוטרל אנשי חמאס); וביצוע כל מחווה הומניטרית אפשרית, שתסייע למרקם החיים של האוכלוסייה האזרחית. וכמובן - הקהילה הבינלאומית חייבת להתגייס מיידית להכנסת כוח רב-לאומי בשליטת האו"ם לגדה (הדיבורים בדבר הכנסת כוח כזה לרצועה כעת הם אוויליים ומשוללי כל בסיס אפשרי), לחיזוק אחיזתם של עבאס ואנשיו במקום. כל עוד השטח שקט יחסית, יש סיכוי שניתן יהיה לגייס כוח כזה ולהפעילו בשטח.
האמנם מחויבת ישראל להספקה סדירה?
אשר לרצועת עזה: מול פיקוד הדרום התגבש מוצב חוץ דרומי של איראן, הבנוי לתלפיות כחולייה נוספת בשרשרת הרשע השיעית שטהרן בונה סביבנו. טוב להיווכח שבירושלים נושבת הבנה נכונה, לפיה אל לה לישראל להתכתש עם הנסיכות הצבאית החדשה של אחמדי-נג'אד. במציאות החדשה יש הזדמנות צבאית נוחה: ישראל צריכה להסתפק בהצבה הרתעתית של כוחות צבא קרקעיים סביב הרצועה, ולהבהיר כי כל מעשה אלימות נגדנו ייתקל בתגובה חריפה (ולהמחיש זאת בשעת מבחן: מ"סיכולים ממוקדים" ועד תקיפות אוויר שיטתיות להריסת כל תשתית - כולל אזרחית - של תנועת החמאס).
בנוסף, על צה"ל לכתוש שיטתית, ובאופן חוזר, את רצועת הקרקע הצמודה לגדר הגבול באזור "פילדלפי" בפצצות אוויר חודרות ביצורים, על מנת להרוס את מערך המנהרות חוצות הגבול. תהיה זו דרך "זולה" יותר מאשר לכבוש מחדש את הגזרה ולהחזיק בה. חיל הים יתרום את חלקו במצור ימי מלא על חופי עזה, אך יאפשר כניסת הספקה מבוקרת של מזון, תרופות וצרכים הומניטריים אחרים לרווחת האוכלוסייה. ועוד נקודה למחשבה: אולי יש בו, במצב המיוחד שנוצר, משום הזדמנות לחשוב מחדש על המחויבות הישראלית להספקת מוצרי צריכה שזרימתם לשטח נמשכה תמיד, כולל בכל עת משבר בעבר. האם זה צריך להיות המצב גם עתה?
לסיכום, שנים חתרנו ל"שתי מדינות לשני עמים"; אתמול קיבלנו "שתי מדינות לעם אחד" - הפלסטיני. כדאי לעשות כדי שלפחות אחת מהן תאפשר לישראל אגף מאובטח.
ד"ר (תא"ל מיל') בן ארי מילא שורת תפקידים בקהילת המודיעין ושימש מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
