הפעם צודק חמאס

לא נעים לומר, אבל בקרב על השליטה בעזה - הצדק עם חמאס. הוא אכזרי, הוא מגעיל, הוא מפגע, הוא שונא ישראל - אבל הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות, וכל רצונו לממש את ניצחונו. שהרי ב-2006 בחר רוב - אומנם דחוק, אבל רוב - הפלסטינים בשלטון חמאס. הבחירה נעשתה ביודעין, בתום מסע תעמולה גלוי ובבחירות חשאיות. התגובה של ישראל, של הקהייה הבינלאומית ושל הפתח הייתה להכניס את הראש עמוק לחול להכריז: שום דבר לא קרה, סתם חשוך כאן.

ביום הבחירות למועצה המחוקקת, לפני כשנה ורבע, פתח את דיוניו המפוארים "הפורום הכלכלי העולמי" בדאבוס. בארוחת ערב באחד המלונות צלצל בדיסקרטיות הטלפון הנייד שלי עם ההודעה: "ככל הנראה, חמאס ניצח בבחירות ברשות. התמונה הסופית תתברר בבוקר". ואיך אתם יודעים להעריך כבר עכשיו למי הניצחון?, שאלתי בקול כבוש. "כי אנשי פתח כבר חוגגים את הניצחון ויורים באוויר", השיב לי מי שהשיב.

פתח, ארגון רקוב וחסר תוחלת, נמנה עם שורה ארוכה של תנועות וארגונים ל"שחרור לאומי", שקמו כפטריות אחר הגשם בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. חלקם היו בסך הכל תוצרי ק.ג.ב: שירות הביטחון הסובייטי דאג להמציא אותם ולהעמיד בראשם את חניכיו ואת חניכי האוניברסיטה ע"ש פטריק לומומבה במוסקבה. השחרור שאליו שאפו תנועות אלו נועד בעיקר לערער את ביטחונו העצמי של המערב, במיוחד במדינות הקצה שלו.

עם התפוררות ברית-המועצות וסיום העידן הקולוניאלי בכל מובניו, התפרקו גם "תנועות השחרור הלאומיות", למעט הפלסטיניות - אף שניתן היה לצפות שזה יקרה גם להן לאחר הסכמי אוסלו. וזה אכן קרה, אבל לקח עוד 14 שנה. הארכת החיים לאחר המוות של פתח רשומה לזכותו הבלעדית של יאסר ערפאת - האיש שחש היטב את קיצה הקרוב של התנועה שבראשה עמד, ולכן חולל את האינתיפאדה השנייה, כדי לדחות את הקץ. עם מותו מת גם הפתח.

ניצחון החמאס בבחירות בגדה ובעזה, אף שהפתיע את מרביתה של קהילת המודיעין הישראלית והמערבית, היה תוצאה מובנת מאליה של מהלך הירידה של פתח מבמת ההיסטוריה. לא ניתן היה למנוע את השקיעה הזאת, אך ניתן היה בהחלט ליצור תנאים שבהם המחליף של פתח לא היה חמאס, אלא מפלגה פלסטינית פוליטית מתונה. הדבקות הישראלית, האמריקנית והאירופית בפתח - גם כשלכולם היה ברור שימיו קצובים והנהגתו אימפוטנטית - לא השיגה שום מטרה והסבה נזק. הייתי עד להולדתה של אחיזת עניים זו בדאבוס המושלגת של 2006. ראיתי ושמעתי את באי הכינוס מארצות-הברית וממערב אירופה דוחקים בחברי המשלחת הפלסטינית, רובם ככולם שרים ודוברים של הפתח, להמשיך ולאחוז בכוח בקרנות המזבח השלטוני בפלסטין, כי "המערב ישמור עליכם" ו"אנחנו לא ניתן כסף לחמאס אבל ניתן כסף לכם". ישראל הרשמית, אחרי היסוס קצר, הצטרפה לאותה עמדה מזויפת ומעמידת הפנים.

וכך קרה, שלמרות ניצחונו בבחירות, לא קיבל חמאס את השלטון שהגיע לו בשטחים, ופתח המובס והדחוק לפינה התנהג כמו היה עדיין בעל הבית. אבל הוא היה בעל בית עלוב, לא לגיטימי, עסוק במסעי שנור, מושפל וחסר יכולת להנהיג חוק וסדר. לבסוף, משתי אופציות שעמדו על הפרק בתחילת פברואר 2006 - לפרק בכוח את חמאס ולמחוק את ניצחונו בקלפי, או להשלים עם הניצחון ועם העברת מלוא השליטה הממשלתית, האזרחית והביטחונית בפלסטין לידיו - נבחרה דרך שלישית: לא לעשות כלום, רק להעמיד פנים כאילו חמאס לא ניצח. להחרים אותו ולתמוך באבו-מאזן המעוקר, מנהיג מנייר עיתון.

טהרן זה לא כאן

הבה לא נפחיד את עצמנו, גם אם ההפחדה מאוד נוחה כדי להשחיל את אהוד ברק למשרד הביטחון במבצע בזק של 24 שעות: עזה אינה איראן. אין בה נפט, אין בה 68 מיליון תושבים ואין לה לא כלכלה עצמאית ולא צבא מסודר, היכול לאיים על קיומה או ביטחונה של ישראל. עזה היא בקושי 0.2 אחוז מאיראן (תוצר שנתי של 600 מיליארד דולר באיראן - 1.2 מיליארד דולר בעזה). תנועת חמאס אינה "משמרות המהפכה" האיראניים, שקופותיהם שופעות כסף, בשעה שקופות החמאס ריקות. עזה היא בסך הכל מחנה פליטים סגור ועני מאוד, עיירה מוזנחת הפרוסה על-פני חולות מדבריים. עזה תלויה בכל צרכי קיומה בשכן הישראלי הענק - ישראל יכולה לחנוק את כלכלתה אם תחליט לנתק את הספקת החשמל והנפט אליה, להפסיק להזרים אליה שקלים ולחסום את הייצוא החקלאי ממנה. לכל צורך מעשי, עזה היא עדיין בחינת קולוניה כלכלית של ישראל.

התלות הכלכלית המוחלטת של עזה בסיוע בינלאומי וברצונה הטוב של ישראל מגדירה את המימד האמיתי של "כיבוש עזה" בידי חמאס: קל לבזוז את משרדו של דחלאן; קצת יותר קשה לנהל כעין-מדינה בעזה, שהתוצר לנפש בה מגיע כיום ל-800 דולר לשנה, שאין לה לא תעשייה, לא תיירות, לא מסחר, לא אוצרות טבע, לא מעמד ביניים. יש בה אבטלה בשיעור של שישים אחוז מכוח העבודה, יש בה עוני מחפיר, יש בה משטר של כנופיות מקומיות, ואם היו בה בעבר כמה אנשי עסקים - אלה כבר נמלטו על נפשם עם סירות למצרים או עם תעודות מעבר ישראליות לגדה.

עזה אינה עובדת ואינה מתפקדת. היא מוחזקת על-ידי סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם, על-ידי תרומות הומניטריות ישירות של הממשלות באירופה ובמפרץ ועל-ידי זליגה מתמדת של כספים איראניים. לא בנדיבות יתרה. כדי לשרוד כבעל שלטון מינימלי יזדקק לכן חמאס להכרה בישראל ולשיתוף פעולה כלכלי עמה. הוא מנסה להתחמק מכך על-ידי הצבת אבו-מאזן בחזית השיח עם ישראל. אנחנו נותנים לכך יד ונוטלים מרצוננו חלק במשחק המחבואים הזה, שאינו משרת את האינטרסים שלנו.

עם היותו בעל בית יחיד בשטח, יהיה החמאס חייב לדאוג לרווחת כל התושבים, לא רק למי שהתקשרו עם ארגוני הצדקה שלו. ממשלת חמאס תצטרך לגבות מסים מהתושבים ולהסדיר את העברת כספי המסים העקיפים - מע"מ ובלו על הדלק - שישראל גובה עבור הרשות, אך מקפיאה במסגרת החרם הכלכלי. אי-הכרה מיידית של חמאס בישראל משמעותה גם אי-הכרה ישראלית בשליטת חמאס במעברי הגבול, וסגירתם. הקשר בין עזה לגדה ינותק כליל, הייצוא הפלסטיני יקרוס וחמאס יעמוד בפני זעם התושבים.

האם ממשלתנו מסוגלת להשתחרר הן מהפאניקה והן מהאשליה העצמית, שני צדדים לאותה המטבע? נראה שלא, לפי התגובות לאירועי הדמים בעזה ולפוטש השלטוני בגדה. שוב אנו נתלים באבו-מאזן המושיע ושוב מתנחמים בכוחו הבטוח של הפתח כאלטרנטיבה לחמאס, הפעם בגדה הכבושה. זה רק מקל על חמאס להתארגן מחדש.