"הסודות" שבפרד"ס

אם חילוני ממוצע ישמע שדכן המציע להכיר למישהו "בחורה בעלת מידות", ודאי תתעורר בראשו אסוציאציה של מישהי גדולת מימדים ולאו דווקא של גומלת חסדים. אם יענו לשדכן שהזיווג לא יצלח כי הבחור לא כזה דוס והוא גם "נוגע בבנות", מיד יחשוב הזר שמדובר בפדופיל סוטה.

כך גם: "שדרות", שבתל אביב הן קודם כל רוטשילד ובן-גוריון, שם הסכנות הן לא קסאמים אלא מוקשי כלבים; "ערכים", שבמקומות מסוימים זה משהו שקשור רק למניות בבורסה; "מין", שבעולם הדתי מתקשר להוא שכופר בקיום האל ויש נגדו ברכה בתפילת שמונה-עשרה; "קסטרו", שלרוב היא רשת אופנה ולא המנהיג הקובני ו"לוי-שטראוס" שהוא מותג ג'ינס מצליח ולא אחד האנתרופולגים הגדולים של המאה שעברה.

כי גבולות השפה שלנו, כידוע, הם גם גבולות התודעה. ולכן, כשבמאי חילוני (למרות שברזומה שלו יש גם פרק זמן בישיבה) מתיימר לעשות סרט כמו "הסודות", שעוסק בעולמן של צעירות דתיות במדרשה בצפת, מיד גיחוך ומגננה משמשים בנו בערבוביה: ככלות הכל, מה בכלל מבין אבי נשר ("הלהקה", "דיזינגוף 99", "סוף העולם שמאלה") בעולמנו? קורותיה של אליטת השמאל-החילוני בדמות הלהקות הצבאיות, סרט פולחן על סקס, סמים ורוק'נ'רול וסיפור חייהם של עולים בנגב בסוף שנות ה-60 – הם לא בדיוק עולמו הרוחני של האר"י הקדוש.

גם את הנפילות הקטנות אנחנו אוהבים לחפש במין רפלקס הגנה מותנה – דיאלוגים לא משכנעים? זקנקן לא אותנטי? נו, תפסנו אותו בקלקלתו. אפילו ב"אושפזין" של רנד הדתי נתפסה ברדאר ההלכתי כביסה תלויה בעיצומו של חול המועד סוכות. כאלה אנחנו, הצְפייה מלווה תמיד בצִיפִיות.

אבל נשר, במידה רבה גם בזכות התסריטאית הדתיה והמוכשרת הדר גלרון ("מקווה"), והשחקניות הראשיות שובות הלב שעברו הכשרה יסודית בתפילה ולימוד גמרא, מחליף את עולם הזוהר התל-אביבי בספר הזוהר הקדוש בצורה מבריקה, משכנעת ולפרקים אף מטלטלת. הרגישות האדירה שלו לאנושיות עדינה ומסוכסכת עובדת בצורה מפעימה גם כשכלייזמרים וקרליבך מחליפים את פסקול להקת הנח"ל. כי בסופו של דבר, סיפור עשוי טוב מצליח לרגש, וזה לא משנה אם ברחובותיה האורבניים של תל-אביב נשמעים "לגור איתו" ו"צליל מכוון" או שבסמטאותיה הקסומות של צפת מתנגנים "שלום עליכם" ו"פיה פתחה".

אך אל לי להיתמם. גם בלי הניואנסים שמפרידים בין תרבויות, שומרי מצוות רבים יתקשו לצפות בסרט כזה – באהבת הנשים האסורה שבו, בניפוץ המוסכמות ההלכתיות, בטלטול מקומה של האישה ובפריעת ההגמוניה הרבנית הגברית. אפשר בהחלט להבין אותם.

רבדים של קבלה

מי שבכל זאת החליט לצפות בסרט, שישהה ל-120 דקות את רגשי הנחיתות ורגשי העליונות (שלמעשה אין ביניהם הבדל) ויאזין לפנימיות שבמסע. שישכיל להבין שהרעיון הקבלי אינו רק חלק מעלילת הסרט כי אם מהווה את המבנה המרובד של הסיפור. שייכנס לפרד"ס הקולנועי וינסה, במחילה, לעזוב את רמת הפשט, להבחין ברמז, לחפש את הדרש ולגלות את הסוד שב"הסודות". אפשר שיציץ וייפגע, אך בסוף ייצא בשלום.

השכבה החיצונית והגלויה מגוללת את סיפורה של נעמי (אניה בוקשטיין), שלא רואה באירוסין שייעד לה אביה את פסגת חייה, ומטפסת לגבהים דלילי חמצן שמסחררים את השמרנות הדתית. כמו נעמי ממגילת רות היא מנצלת את המשבר שפוקד את משפחתה ועוזבת למקום חדש ומפתיע, בו תכרות ברית אמיצה עם מישל (מיכל שטמלר) בנוסח "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בתרכובת מרהיבה של ידענות הלכתית פנומנלית מצד נעמי, ושל אכפתיות כנה מצד מישל, מאמצות השתיים לחיקן את אנוק (פאני ארדן) תוך בוז לממסד הרבני שזנח אותה לסבלותיה.

בעומקו של הסרט, (ומי שסובל מלחצים תת-מימיים שינסה להחליף את התפאורה בעולם מוסלמי, למשל, שבהכרח פחות יאיים על אקסיומות חייו), הוא עוסק בשלוש נשים שיוצאות למסעות בלתי אפשריים: האחת עוברת תהליך התבגרות מכונן בעולם מאובן, חרף הסדקים שפוערת המהפכה הפמיניסטית המרתקת שמתחוללת בו. השנייה מופיעה בתחילה כמורדת ובהמשך נאלצת להיכנע במידת מה למכבש האימתני והשמרני. והשלישית מתמודדת בכאב עם עברה מלא הסוד, תוך שהיא מגלה ממנו טפח ומכסה טפחיים.

כל אחת והמסע שלה, טבילת המקווה שלה והתיקון שלה. אך המשותף לכולן – אם זו התשוקה ללמוד ולדעת, התאווה למגע אנושי וחם, או המיית הלב שהובילה לטירוף – הוא שאהבה עזה שבלב, גם אם היא הסוד הכמוס ביותר של האדם, לא דורשת תיקון.

ועוד משהו קטן: הסרט לא כל כך "נקי". עוד מושג מגזרי שזר לא יבין לעולם.