בוליווד בסינית

שאלות שצפו ועלו בראשי בזמן הצפייה ב"קללת פרח הזהב": למה לא מביאים לישראל סרטים הודיים? איך קרה שלקולנוע ההודי יצא בארץ שם רע, נחות, של סרטים ירודים המיועדים לעמך, בשעה שהקולנוע הסיני הפך מזוהה עם איכות ואנינות ומיועד לקהל אליטיסטי? והרי "קללת פרח הזהב" הסיני, עם כל צבעיו, תפאורותיו ותלבושותיו, הוא בפועל סרט בוליוודי לגמרי, כולו דרמה מוקצנת של רגשות מועצמים. ועוד תהיות: האם העובדים הזרים מסין, שמילאו את אתרי הבנייה בארץ בשנים האחרונות, הולכים לראות סרטים סיניים בבתי הקולנוע בארץ מתוך געגוע לארצם? (ו"קללת הפרח הזהוב" אינו הסרט הסיני היחיד שעולה השבוע בארץ. לצידו עולה סרט נוסף בעל שם פרחוני, "חמניות", אותו לא ראיתי). האם כרזות הפרסום בקרנות הרחוב לסרטים אלה מכילים מידע במנדרינית לטובת אוכלוסייה זו? ותאילנדים אוהבים קולנוע סיני? כי אם כן, הרי שגם נתח השוק של עובדי החקלאות התאילנדיים עשוי להפוך את "קללת פרח הזהב" לשובר קופות. אני חייב למצוא מישהו שיענה לי על השאלות האלה.

מרגע הישמע הגונג. "קללת פרח הזהב"

כפי שאתם מבינים, צפייה ב"קללת פרח הזהב" הותירה לי שפע זמן לעסוק במחשבות והרהורים, לאו דווקא קשורים בסרט עצמו. ז'אנג יימו, בכיר במאי סין כרגע, היה מזוהה עד לפני שלושה סרטים עם יצירות אנושיות, קטנות, מאופקות, עשירות בניואנסים, שבהן התרחבות נחיר היא עדות לפרץ רגשות. היו אלה סרטים שבהם נדמה שז'אנג שואף למינוריות, מינימליות, צמצום הולך וגובר, כאילו המנטרה שלו היתה "פחות, פחות, פחות". וזה עבד היטב: מ"סוז'ו" ו"הפנסים האדומים", שעסקו בדמויות קטנות, זעירות, רמוסות, על רקע נופי ענק, הוא רק הלך והתכנס לסדרת סרטים קטנטנים אך מושלמים ומרגשים כמו "סיפורה של קיו ז'ו" ו"הדרך הביתה". בדרך הוא הצליח להסתכסך גם עם ממשלת סין, שחשה שסרטיו מהווים ביקורת על המדינה, וגם עם המאפיה הסינית, שאף ניסתה להתנקש בחייו.

אלא שזה ארבע שנים נדמה שהאיש שמביים תחת השם "ז'אנג יימו" אינו אותו אדם שביים תחת אותו שם קודם לכן. מאז "גיבור" ו"מחול הפגיונות", ז'אנג הוא במאי שהמנטרה הנוכחית שלו היא "יותר, יותר, יותר". את האנושיות הצנועה החליפה ראוותנות פרועה, את החתרנות החברתית החליפה נטייה סגנונית וערכית לעבר הפשיזם. המורד הסיני הפך כעת לשכיר החרב של השלטונות: ז'אנג מונה להיות במאי טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין בקיץ הבא (והוא מצידו, הזמין את סטיבן ספילברג שישמש לו יועץ אמנותי). "קללת פרח הזהב", בעיקר חלקו האחרון מרובה המשתתפים והתחום ברחבה אצטדיונית, נראה כמו טיוטה ראשונה לקראת הקומיסיון הבא שלו.

"קללת פרח הזהב" מספר על הקיסר האחרון בשושלת טאנג, שחי לפני אלף שנה. ז'אנג, אני מניח, רוצה להראות לנו בסרט שכל המשפחות האומללות, אומללות אותו הדבר, בין אם זה בפתח תקווה של ימינו או בסין הקיסרית. ובמשפחות דיספונקציונליות הכל תמיד אותו דבר: האם מנהלת רומן עם בנה החורג, אח אחד מנסה להרוג את משנהו, אח אחר מנסה להתאבד, האם זוממת להרוג את בעלה, הבעל מרעיל את האם ואח נוסף מנהל רומן עם אחותו הביולוגית. יו נואו, הדברים הרגילים. אלא שלא רק הדרמה האופראית ועצומת הממדים הזאת מבדילה בין סרט זה וסין סרטיו האחרים של ז'אנג שהיו, איך נגיד, קצת יותר ארציים. גם כל סגנון המשחק והתסריט השתנו. אם בסרט סיני טיפוסי יגיד הגיבור, בייסורים רבים אך בלתי מובחנים, "כן", נדע שהוא מתכוון ל"לא". ב"קללת פרח הזהב" כשמישהו זועק "אני רוצה לרצוח אותך ולמות", מה שהוא בעצם מתכוון לו זה "אני רוצה לרצוח אותך ולמות". נו, בוליווד.

שלא ישתמע חלילה שיש לי בעיות קשות מדי עם "קללת פרח הזהב". אני תמה איך מי שביים סרטים במשיכות מכחול כה דקות ועדינות מצייר עכשיו על קנבס ענק עם התזות צבע בוטות, אבל כמה שהוא - טרגדיה מיתית - "קללת פרח הזהב" מכיל כמה רגעים שאכן שווים זהב. ראשית, העיצוב.

סטים עשירים וצבעונים כאלה לא ראיתי מאז הסרט ההודי המשובח "דוודאס" (שדווקא כן הוקרן בארץ). מבחינת גודלה של ההפקה ועיצובה, הסרט הזה - היקר בתולדות סין (תואר שהוא נטל מכתפיו של "ההבטחה" של צ'ן קאיגה, מתחרהו העיקרי של ז'אנג בסין) - גורם ל"גיבור", המרהיב בפני עצמו, להיראות כמו סרט סטודנטים זול. אין לי נתונים מדויקים, אבל לא אתפלא אם זה סרט שכמות הניצבים בו היתה גדולה יותר מכמות רוכשי הכרטיסים. וסצינות הקרב - שהיו ליריות וסמליות ב"גיבור" ו"מחול הפגיונות" - כעת אלימות ומדממות. בקרב הסופי, בין אלפי לוחמים מוזהבים חמושים כידונים נגד רבבות לוחמים לבושי שחורים חמושים בחרמשים קטלניים, הגופות נערמות והדם מרווה את צימאון החרציות, אותם פרחים מוזהבים מכותרת הסרט (אני מניח ש"קללת החרציות" הוא פשוט שם לא מספיק אטרקטיבי).

וכסף, אני מבין, אכן מצליח לפתור הכל: הסרט הזה מסמל את חזרתו לסין של צ'או יון־פאט (ראו מסגרת) והוא מופע האיחוד של ז'אנג עם בת זוגו לשעבר, בחיים ובסרטים, גונג לי. ועם זה, בסופו של דבר, יצאתי מהסרט: עם התחושה שמדובר במופע ראווה אלים ומסמא עיניים שבו לניואנסים לא נותר מרחב מחיה. "קללת פרח הזהב" הוא תכשיט עטור יהלומים מהסוג מנקר העיניים, הוא עבודת צורפות משובחת של רב־אמן, שהחליט לעבוד עבור הקיסר ולהניח את עבודת הנשמה שלו מעט בצד. התוצאה מרשימה. היא מאכזבת רק כי ז'אנג היה במאי שסרטיו היו מסוגלים להביא לבכי, וכרגע נראים קצת כמו פארודיה על הקולנוע האסיאתי.

•  ביקורות נוספות של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש