מחווה של רצון טוב?
את אלבום המחווה לג'וני מיטשל שווה לקנות רק בזכות שלושה ביצועים. כל שאר היוצרים שלקחו חלק באלבום הזה מאכזבים ומייבשים, אפילו ביורק
"שירים הם כמו קעקועים", שרה ג'וני מיטשל, וקשה להתווכח איתה. השירים האהובים עלינו, אלה שקרובים ללבנו, נחרטים בנו בצורתם הייחודית, זו שנוכל לזהות בכל מקום. לכן חידושים הם עניין כל כך רגיש: קל מאוד להשחית קעקוע, כל מה שצריך הוא קצת אומץ. אבל לקחת קעקוע קיים ולשפר אותו - זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית.
אלבום המחווה לג'וני מיטשל ("A Tribute To Joni Mitchell") הוא ראוי ולא ראוי בו זמנית. הוא ראוי, כי מדובר באחת מכותבות השירים הטובות ביותר של חצי המאה האחרונה, בהחלט היוצרת הגדולה והטובה ביותר מבין יוצרות הפולק. עשרות, אם לא מאות, מהזמרות היוצרות החביבות עלינו כיום חייבות הכל לג'וני מיטשל, וכינוס ביצועים מחודשים לשיריה הוא מחווה מבורכת לענקית מוזיקלית, שלפעמים נשכחת מרוב שההשפעה שלה מובנת מאליה.
בו בזמן הוא גם לא ראוי, מכיוון שהוא מעלה שוב שאלה מהותית: איזה ערך יש בכלל לאלבום חידושים? הרי לפני ואחרי הכל, מדובר פשוט באוסף. כאוספים רבים, גם אלבום המחווה לג'וני מיטשל מורכב מאמנים שונים מאוד במהותם, שלא בהכרח מתחברים לדיסק רציף שכיף לשמוע. אוסף "חידושים לג'וני מיטשל" יכול בקלות להישמע מבולגן כמו אוסף שירים שמתחילים באות צ' - הקו המחבר רופף מדי.
האלבום הזה אכן נשמע מבולגן אבל יותר מכל הוא מאכזב. רוב השירים שחודשו הם במקור בעלי עיבודים רזים יחסית, שמשאירים מקום רב לפרשנות מוזיקלית בביצוע מחודש. עם זאת, רוב המשתתפים העדיפו להישאר קרובים למקור, ולא לשנות בצורה ניכרת את האווירה, הקצב או האופי של השיר. חבל, כי דווקא כשזה קורה זה מעניין במיוחד: נער הפלא סופיאן סטיבנס ליטף יפה את המלודיה של "Free Man In Paris", וצבע אותה בצבעים אופייניים לו: כלי נשיפה, כינורות ו-וורליצר. הוא הצליח בו זמנית לבצע שיר יפהפה ביראת-כבוד וכישרון, וגם לגרום לו להישמע חדש, שונה ומעניין.
וזה, בסופו של דבר, הקריטריון שהופך חידוש למצוין: היכולת לגרום לך לשכוח את המקור. ג'ף באקלי עשה את זה ל"הללויה", ברי סחרוף עשה את זה ל"עוד חוזר הניגון". האם באלבום הזה יש באמת חידושים בעלי ערך? בקושי.
אנני לנוקס מייבשת כליל את "Ladies Of The Canyon", שרה מקלכלן מבצעת את "Blue" ללא טיפה אחת של יצירתיות, אלביס קוסטלו מחריב את "Edith And The Kingpin" בביצוע עבש ושטוח שתואם בהחלט את השנים האחרונות שלו, קיי-די לאנג מנסה לשווא לרענן את "Help Me" המצוין (חפשו את הביצוע הנהדר של ניקולה קריימר) ואפילו ביורק ואמילו הריס לא מצליחות להרים את השירים שלהן מעל לגובהם המקורי.
אבודים בתרגום
הנחמה הדלה, מלבד הביצוע המרענן של סופיאן סטיבנס, מגיעה משני ביצועים מופלאים של אמנים ותיקים ומנוסים. שווה להוציא על האלבום הזה את מלוא מחירו רק בשביל הביצוע המרהיב של פרינס ל-"A Case Of You", שהפך לבלדת סול יפהפייה ומכווצת-לב. על הבתים שהשמיט מהשיר, פרינס מפצה בקטע פסנתר יפהפה והופך את השיר הזה לחדש לחלוטין, ולא פחות טוב מהמקור. ג'יימס טיילור, חברה הטוב והוותיק של מיטשל (שגם היה בן זוגה), מבצע את "River" בפשטות, עדינות ורגישות השמורות לזמר פולק מנוסה ומוכשר כמוהו. הוא מעביר בדרך משלו את הערגה והחרטה שבבסיס השיר, והגרסה שלו עומדת לחלוטין בפני עצמה.
תרגום היא מלאכה קשה. מצד אחד יש לשמור על המשמעות המקורית, ומצד שני לתרגם את היצירה לשפה שונה לגמרי עם צלילים אחרים ואוצר מילים אחר. פרינס, טיילור וסטיבנס הם מתרגמים מוכשרים ומנוסים, שכותבים את ג'וני מיטשל מחדש, לפעמים אפילו טוב ממנה.
למרבה הצער, עצם היותך יוצר מצוין לא הופך אותך למתרגם טוב, לכן רוב האמנים האחרים כאן נכשלים במשימתם. זה יפה מאוד שהם מנסים, אבל בסופו של דבר ג'וני מיטשל טובה מכדי שאחרים ידברו בשבילה. הקעקועים שלה חזקים כל כך, שצביעה מחודשת רק תסתיר את היופי המזוקק שלה.
מחווה מיותרת
עטיפת האלבום
מומלצים
