רצח, אמממ...

איזה פרויקט משונה. אם רק הייתי רואה את הקרדיטים, הייתי בטוח ש"מר ברוקס" הוא סרט שנוצר ב־1987 ויצא כעת אחרי שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות: קווין קוסטנר, וויליאם הרט, דמי מור, לינדזי קרוז ("שם המשחק") בסרט שביים התסריטאי של "אני והחבר'ה" וצילם הצלם של "שדה החלומות". וכשנתקלים בסרט שנראה כאילו הוא נעשה לפני 20 שנה, מבינים כמה זזנו קדימה.

"מר ברוקס" להפתעתי, הוא סרט מתח בכלל לא רע, עם משחק מצוין ועם רעיון פנטסטי. אבל הוא נגרר באיטיות מפרכת וסוטה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר עלילות משנה מסורבלות. זה בדיוק מסוג הסרטים שכבר כמעט לא עושים לקולנוע כי סדרות הטלוויזיה עושות את זה כיום הרבה יותר טוב. הרעיון: קווין קוסטנר הוא איש עסקים מכובד בקהילתו. אבל איש לא יודע שהוא גם סובל מסכיזופרניה. וויליאם הרט, בתפקיד שקטן עליו ב־40 מידות, מגלם את האלטר־אגו הרצחני, יציר דמיונו של מר ברוקס השסוע. אותו מר ברוקס הפדנט מכור לרצח. אחת לכמה זמן הוא יוצא להרוג זוג בשעת הסקס ומצליח להשמיד את כל הראיות לנוכחותו. עכשיו, בדיוק כשהוא מתכנן להיגמל מההתמכרות הזאת, סוחט אותו בחור צעיר ומופרע למדי, שצילם את הרצח האחרון שלו ומבקש לצאת איתו למסע חניכה: איך להפוך לרוצח סדרתי. דמי מור היא הבלשית (המיליונרית) בעקבותיו. מופרך, מסובב, כמעט פארודי לרגעים, אבל מבוים באופן קר וצונן, כמעט מצמרר. סרט מתח מיושן, אבל מפתיע לטובה.

המרמור על מר מור

דבי מלניק, דוקומנטריסטית קנדית, מציגה את עצמה בפתח סרטה "איך בודים מחלוקת", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבוע הבא, כמי שבסך הכל יצאה לצלם פרופיל על מייקל מור, יוצר סרטי התעודה הכי בולט של זמננו. אלא שמור לא הסכים להתראיין לסרטה. אז היא התחילה לרדוף אותו. הסרט בא להציג את מור כמניפולטור שקרן, אבל בסופו של דבר עושה לדעתי, בדיוק את ההפך: הוא רק מעצים את מעמדו של מור. קודם כל כי מלניק מנסה לעשות את מה שמור עושה לאחרים – סרט גונזו־תיעודי, בלתי מתואם, עם אמבושים מביכים - ומראה כמה קשה לעשות זאת בצורה ראויה. ושנית, עצם זה שהיא עושה עליו סרט מוכיח שמדובר ביוצר רציני, שלא לומר תאגיד בפני עצמו.

תאגיד בפני עצמו. מור

מי שמחפש את המקור, יכול למצוא אותו און ליין: "Sicko", סרטו החדש של מור, יוצא השבוע באמריקה אבל הודלף כבר לאינטרנט ובמשך כמה ימים ניתן היה לצפות בכולו בYouTube ובגוגל וידאו. צריך להריע לו: אחרי ההצלחה העצומה של "פרנהייט 9/11" הוא בחר נושא מאוד לא סקסי, אבל מאוד בוער מבחינה אנושית ופוליטית. הסרט מראה את האופן שבו מערכת הבריאות האמריקאית מרוששת את האזרחים ואז הורגת אותם, כשאין להם יותר כסף לממן את הטיפולים. השעה הראשונה בסרט (הנמשך שעתיים ושלוש דקות) מייגעת להפליא. כתבה מושחזת של 20 דקות ב"עובדה" או ב־"60 דקות" היתה אומרת את אותם דברים ובלי ההפרזות המייקל מוריות. רק חציו השני של הסרט, שבו מור מנסה להילחם ברשויות הבריאות, מחזירות אמון בשיטות העבודה שלו: האיש בולדוזר והוא מצליח להזיז הרים גדולים, גם אם זה מילימטרים ספורים. "Sicko" מוכיח שבסופו של דבר לאיש יש נשמה של דוקומנטריסט אמיתי, לאו דווקא של ליצן שרוצה להתבלט על גבם של אחרים. אי צדק חברתי כנראה באמת מרתיח אותו, והמצלמה - כמו גם ממדי גופו העצומים - היא כלי הנשק שלו למלחמה בו.

• ביקורות נוספות של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס" החדש