האם האינטרנט יהרוג את הילדות?
פעם ילדים היו נחשפים לידע לאט לאט ובהדרגה. היום הם מקבלים אותו בפרצוף מגיל מאוד צעיר, דרך הטלוויזיה והאינטרנט. גיל ונטורה, פסיכולוג ואבא מודאג, מעדיף שיעברו עוד כמה שנים לפני שיצטרך לדבר עם הילדים שלו על יחסי מין למשל, ותוהה איך אנחנו יכולים, למרות הכול, לשמור על הילדות
"מה אבא, אתה מפורסם?"
דקירת קרח קטנה מאחורי העורף. לעזאזל, רטנתי בלי קול, ידעתי שהיום הזה יגיע, רק לא חשבתי שיגיע כל כך מהר. "מה פתאום, מותק? מי אמר לך?"
"שירלי מהגן ראתה אותך במחשב שלה, וגם אימא של שירלי ראתה אותך בטלוויזיה. מה עשית שם?"
"שום דבר מיוחד", אילתרתי חירטוטים לא אמינים, "זה כמו שאני מלמד ומסביר לתלמידים דברים, אז הלכתי להסביר שם". נראה שזה סיפק אותה, שכן היא שבה להתעמק במסכת ייסוריו של בוב ספוג שריצדה על המסך הקטן. המשכתי את שגרת יומי עם טעם חמוץ משהו, עם ההבנה המטלטלת שעולם הסוד של המבוגרים הולך ומתמוטט, והעליתי בעיני רוחי שוב ושוב את הספר הארור – והמדהים – של ניל פוסטמן, "קץ הילדות".
פוסטמן טען, כבר לפני שנים רבות, טענה שנשמעה אז פרובוקטיבית לאללה: בית הספר הוא זה שבעצם "המציא" את השלב בחיינו שנקרא "ילדות", ושני השליחים העיקריים של תקשורת ההמונים – הטלוויזיה והאינטרנט - יגרמו לחיסול השלב ההתפתחותי הזה.
איך בדיוק? לאט ובהדרגה – הפיות הטובות שעברו מן העולם
עד לפני כמאה וחמישים שנים, ילדים צעירים עבדו כמו חמורים בתנאים מחפירים. גם אם ההורה המודרני משתעשע לעיתים במחשבה לשלוח את ילדו הסורר לשבוע אינטנסיבי במכרות הפחם, על מנת שהדרדק ילמד משמעת מהי, חשוב להזכיר שמדובר בתקופה מרה וחשוכה לחלוטין.
אבל אז ההתפתחויות הטכנולוגיות (ועוד כל מיני תהליכים כלכליים עם שמות בומבסטיים) הפכו את העולם שלנו למסובך ומורכב יותר, והתוצאה המבורכת היתה שכדי להיכנס לעולם העבודה, הילד היה חייב לרכוש מיומנויות, להרחיב דעת או במילה אחת: ללמוד.
אז הומצא פסק הזמן המבורך הזה, שהלך והתפרש על גילאי 6-18, שבו הילד עסק בהתכוננות הדרגתית לקראת הכניסה המיוחלת למגרש של הגדולים. פסק הזמן הזה ידוע מאז בשם "הילדות".
למבוגרים היתה אז, תודה לאל, שליטה מוחלטת על התהליך, והם דאגו לטפטף לילד את הידע הזה ב-ה-ד-ר-ג-ה. בגיל 6 למד הילד איך עושים פרפר מגזירי נייר, בגיל 10 הוא למד איך עושים חישובים של משוואות ריבועיות, ובגיל 16 למד איך עושים אהבה (זוכרים את שיעורי החינוך המיני המביכים עם אחות בית הספר הפנסיונרית?).
הטלוויזיה והאינטרנט חירבו את התהליך הזה. היום המידע מגיע לכולם, מיד, בלי אבחנה, בהקלקה סתמית על העכבר או בתנועת אצבע קטנה על פני השלט. פעם, בהיותנו תלמידי יסודי סמוקי לחיים, הורשינו לנתח צפרדע אך ורק בסוף כיתה ז', וגם זאת תחת עינה המגוננת של המורה לטבע. בשנות האלפיים יכול כל עולל להיחשף בשפע אתרים לכירורגיה מדממת בנוסח אדון חניבעל לקטר.
אז מה, שנהיה צבועים? בהחלט!
זוכרים את השיר המקפיץ משנות התשעים "let’s talk about sex"? אז זהו , שלא בא לי. לא בא לי לדבר עם הילדים שלי על סקס, לפחות לא עד שלב מסוים, וממש לא מתאים לי אפילו לחשוף אותם לכוכבי תקשורת מעוטי לבוש. ואם מישהו יעיז לפלוט לידי במתק שפתיים: "אבל מיניות זה דבר כל כך טבעי, כל כך יפה", כדאי שייקח ממני מרחק של שלושה מטר לפחות. הצ'פחות שלי נוטות להיות מהירות מאוד בימים חמים אלו.
ברור לי שהמין הוא דבר טבעי ומשמח, ברור לי שאמא ואבא מזדיינים לפעמים, אבל ברור לי שצריך עד נקודה כלשהי להסתיר את זה מהילד. אם צביעות היא לחשוף את הילד באופן הדרגתי לידע אודות המיניות על מנת לעודד את צמיחתו התקינה, אז יש לכם אישור פורמלי לכנות אותי מגה-צבוע.
אבל מה? שוב באים אדון אינטרנט ומיס טלוויזיה ומשביתים לך את התוכניות הפדגוגיות שלך. לפני עשר שנים, כשהילדון היה עובר באקראי על פני הוריו הבוהים בזבלון "מלרוז פלייס" ודומיו, הייתם יכולים לשמוע שאלה תמימה בנוסח: "למה האיש הזה מטפס על הדודה? היא לא חברה של איש אחר?".
באותו עידן נוסטלגי עוד היה אפשר למרוח את פילפילון הקטן ב"מה פתאום? הם רק משחקים!". היום הילד שלך קולט אותך צופה בשקיקה ב"ניפ טאק" או ב"סופרנוס" ויורה בך בכינון ישיר: "למה הדוד מטפס על הדודה, ולמה הטכניקה שלו כל כך גרועה? ככה היא לא תגמור בחיים!" אוי, גוואעלד...
המוח יודע להבדיל בין טוב לרע. העיניים לא!
פעם, כדי לרכוש ידע היינו חייבים לקרוא אותו. ילדינו היו חייבים להמתין שש שנים ואף יותר כדי להשתלט על הערוץ הזה. היום הם רק צריכים להתעורר ולפקוח עיניים. הנסיכה שלי צפתה פעם בפרסומת שהציגה כיצד ממרח שוקולד כלשהו עוזר לזאטוט מעצבן לצמח שרירים מישבן עד יוון.
"איפה יש את השוקולד הזה?", הסתקרנה. "מותק שלי", הסברתי באהבה. "פרסומת היא לא אמת. הם רק רוצים שנאמין לזה כדי שנקנה". הקטנה פערה עיני עגל ואני הרגשתי כמי שזכאי לפרס החינוך לשנת 2004.
כעבור שבוע בדיוק, בעת השיטוט הקבוע בסופרמרקט, השמיעה הנסיכה צוויחת עונג – "אבא, אתה רואה, זה כן היה אמת!" ובידה החמודה והנרגשת אחזה את אותו ממרח שוקולד מעאפן, זה מהפרסומת. כן, בוודאי שקניתי לה אותו...
מאז אותה פדיחה ירד לי אסימון פסיכולוגי חשוב: המבוגר והילד רואים את אותם מראות, אבל למבוגר יש מאחורי העיניים מוח שיודע לשפוט ולסנן את המידע הזה למידע אמיתי, הגון ומוסרי, לעומת מידע מזויף, מניפולטיבי וציני.
אז מה עושים – מנצחים את האינטרנט במגרש שלו
נכון, צריך להיות פרגמטיים. האינטרנט כאן והוא כאן כדי להישאר. השליחות שלנו כהורים היא לעזור לילד להפוך לידיד של הטכנולוגיה ולא לעבד שלה.
תחשבו על זה: אם הילד שלכם רוצה ללכת לים – אתם לא כולאים אותו בבית בתואנה שבים יש שמש יוקדת וקטעים עמוקים ומסוכנים – אתם הולכים איתו לים, מתפלשים בגלים, מאפסנים אותו בתוך מצופים וגלגל ים, ועל הדרך משגיחים שהוא לא נוגס אקראית באיזו מדוזה.
באותה מטבע, הכניסו את הילד שלכם בדלת הראשית לאתרי האינטרנט. בחרו נושא שמדליק אותו ותגלשו יחד במסע חיפוש משותף. הכינו מראש רשימה של אתרי משחק פוטנציאליים ותשתטו ביחד. פרט לכך שתעשו כיף חיים, תצליחו ללכוד שני ציפורים בהקלדה אחת: גם תשמיטו מהאינטרנט את הילת הפרי האסור, המושך והמפתה וגם תבססו את עצמכם כבעלי מומחיות וסמכות לגיטימית בעיני הילד.
וכן, בסופו של דבר הוא יעשה את מה שתאמרו לו, כיוון שהאבולוציה היא תוכנה חזקה הרבה יותר מכל מנוע חיפוש. במילים אחרות, הוא למד לאהוב ולכבד אתכם הרבה לפני שלמד איך מוצאים תמונות ב-google.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לטורים נוספים של גיל ונטורה:
