מסיבות סיום: למה אתם מתעללים בילדים?
את הילד הקטן שבוכה מבוהל בפינת הגן ממש לא מעניין שהגננת משקיעה כבר חודש במופע הסיום של השנה. אריאנה מלמד מזכירה לנו שמסיבות הסיום הן של הילדים ולא של קהל ההורים הגאה והמתרגש
מאז חנוכה הוא לא יוצא לי מהראש. הוא בן ארבע והוא מנסה להתחמק מתפקידו כנר מכרכר במסיבת החג המושקעת של הגן שלו. הוא מייבב, והגננת רוכנת לעברו ומנסה להקים אותו ולהחזיר אותו למעגל.
הוא מנסה, אבל הפלאשים של מצלמות ההורים – עשרות הבזקים מסתוריים ופתאומיים בתוך החשיכה – מפחידים אותו עד כדי כך שגופו הזערורי ממילא מתכווץ וידיו מקיפות את פניו במין מגננה עוברית מכמירת לב, אלא שהלב אינו פנוי עכשיו, כי אמא שלו עסוקה בלבקש ממנו לקום. הרי כולם צריכים לרקוד עכשיו והוא רק עומד בדרכם ומפריע, והיא פונה אל ההורים בחיוך מתנצל-מתחטא אוניברסלי שכזה, מלווה בפרישת כפות ידיים לצדדים: מה לעשות, זה הילד.
ואני דווקא חשבתי – אז ועכשיו, בשבוע עמוס הטקסים והמסיבות בו אנחנו והקטנים חוגגים סיום שנת לימודים – שזה לא הילד. שאולי זה אנחנו, ולא שמנו לב לכך.
התירוצים
זה מתחיל כמה שבועות לפני המועד הקובע, וזה מתחיל בהחלטתן של הגננת המשקיענית והמורה היצירתית והמנהלת ההישגית. ולעתים קרובות מדי אנחנו מתירים לעצמנו להיעדר לגמרי מן ההחלטה ולהסתפק בתפקיד של קהל. חם עכשיו, נורא חם. אנחנו עסוקים מדי בתיאום סידורים לחופש. די, כבר השקענו המון במהלך השנה: הסברים לא חסרים, ומטבע הדברים, כשיש קהל – צריך לבדר אותו.
אבל האם זה תפקידם הנכון של אנשים בגובה מטר? האם צריך שיהפכו לרקדנים-זמרים-מדקלמים רק כדי לזכות במחיאות הכפיים שלנו ובעוד פלאשים לעיניים, או שאולי נכון יותר שנעשה משהו ביחד, הם ואנחנו: טיול של הורים וילדים או משחקים משותפים או אולי אפילו מופע משותף, מתוך מעורבות של כולם?
ואולי צריך לחגוג לגמרי אחרת: בלי הכוכבת המעכסת התורנית שיודעת "לעשות ריקודי בטן" בגיל חמש, בלי החוזליטו הזעיר מכיתה א', בלי המדקלם המדופלם שמאפיל על כולם בכישוריו הקוליים בעוד הם מסתפקים במלמולים די חסרי פשר והוריהם – גאים ונרגשים – מודאגים שמא, חלילה, יחצו את קו הסלוטייפ שמסמן בדיוק, אבל בדיוק, היכן הם צריכים לעמוד.
משנה לשנה הופכות המסיבות הללו להפקות יותר רציניות ויותר מקצועניות. שמעתי על גנים ששכרו אנשי סאונד, תאורנים ודי ג'יי כדי שיהיה מושלם. רוב בתי הספר שאני מכירה מעסיקים מומחים לדבר, שכותבים את המסכת-מצגת-מופע ומחלקים תפקידים ומזיעים בשמש יחד עם הילדים בעונה ארוכה מדי של חזרות.
במקומות אחרים כבר מעדיפים מיקור-חוץ טוטאלי: יש הרי חברות שמציעות שרותי מסיבה והפעלות, כולל שערות סוכר ומעיינות-שוקולד. והנה, מה שקרוי "הפעלה חוויתית" לגמרי אינסטנט. מבלי הכיר את הילדים הללו ואת רצונותיהם ויכולותיהם ופחדיהם.
חגיגה של תכנים לאומיים
לפעמים הרצינות הטכנית המרשימה מאפילה על יכולתנו להקשיב לתכנים. בבתי ספר רבים, לטעמי רבים מדי, טקס הסיום הוא חגיגה של תכנים לאומיים שנועדו להתחנף לשאיפות הדידקטיות של מבוגרים במקום לדבר על ילדים ועל עולמם.
הייתי באחד כזה השנה: ממנו למדתי כי ככל הנראה העיר ירושלים סיימה בהצלחה את שנת הלימודים, כיוון שכל המסכת המופלאה שנראתה שם הוקדשה לה. אף מילה על ילדים. אף מילה של ילדים על עצמם. וקהל גדול של הורים שמעורבותם בעניין הזה שוב הסתכמה בפלאש ובזום. כן, גם אני הייתי בקהל הזה, ואני לא גאה על כך.
פרפורמרים לרגע
ואז – באיחור של ארבעים שנה – הבנתי פתאום מדוע אני, שדווקא אהבתי לדקלם במסיבות סיום ועשיתי את זה באופן שגרם למבוגרים להזיל דמעות של התרגשות – לא מצליחה לזכור אפילו אירוע אחד של סיום שנת לימודים כאירוע של כיף, כטקס מעבר, כחוויה מיוחדת המשותפת לי ולהורי.
אמנם לא הייתי מצונפת בפינה כמו הזאטוט ההוא, אבל לא אהבתי את מה שהתרחש שם וכנראה העדפתי לשכוח: את שירי המולדת ואת ההורה והדבקה ואת התחפושות שגם לפני ארבעים שנה כללו שילובים מנצחים של ערבי בכפייה, חרדי בפיאות מודבקות וכמה חיילים גיבורים מכרכרים במעגל אחד. גם אז, לא עסקו בתכנים מעולמנו ולא התעניינו בנו יותר מדי. היינו פרפורמרים לרגע, מושא-עקיף של האירוע, סטטיסטים קטנים במופע השאיפות של ההנהלה וצוות המורים. רק איכות הסאונד השתפרה פלאים. מיקרופונים כבר לא משמיעים קולות של סירנות.
די כבר, תגידו לי. את לא רואה שהילדים נורא נהנים?
ובכן, אני דווקא כן רואה. ילדים ייהנו תמיד מפריקת העול הכרוכה בימי חזרות ארוכים שבהם מוותרים על שעת הריכוז שבגן ועל שיעור ההנדסה בבית הספר. ילדים ייהנו לרצות את הוריהם המריעים בקהל. ילדים ייהנו מהמסיבה שאחרי הטקס.
לא מגיע להם ליהנות גם מן התכנים? הלא הם גיבוריה של שנת הלימודים הזאת, ומגיע להם להיות גם גיבורי הטקס, לא? האומה, אני חושבת, על חובשי הכפיות והחיילים לדורותיהם, יסתדרו גם בלי המחווה של ב'-2 בבית ספר "ורדים" או "רקפות" או "בן גוריון", כולם בדיוניים וכולם דומים מדי זה לזה.
והגן יסתדר גם בלי האזרח הקטן והמצונף בפינה, אני חושבת. לא הייתי מפצירה בו שוב ושוב לרקוד, ולא הייתי מתנצלת על סירובו. אם הוא שם, הרי זה מפני שהוא לא מצליח לחוות את ההשקעה המדהימה של הגננת וההכנות המדוקדקות של כל הצוות והריגוש העילאי בחום הכבד והמוני ההורים המצטופפים במרחב קטן מדי - כחוויה נכונה לעולמו.
ואתם יודעים מה? הוא צודק.
