"לא מדברים על ההצלחות בקרב העדה האתיופית"

טרוורק מולט (50) היא הראשונה מקרב בני העדה האתיופית בישראל הלומדת לתואר דוקטור בהוראת מדעים במכון וייצמן, אך ההגדרה צורמת לאוזניה. "אינני שונה משאר האנשים", היא מבהירה. "התמודדתי ואני עדיין מתמודדת, יום-יום, עם קשיי קליטה ומחסומים, אך אני נלחמת בזה". מולט היא אחת מ-22 סטודנטים מצטיינים בני העדה, שזכו למלגת לימודים מטעם עמותת "טבקה", והיחידה מביניהם הלומדת לתואר שלישי. 

כיאה לשמה, טרוורק (המורכב מן המילים "טוב" ו"זהב" באמהרית - י.ע), ולמרות המכשולים הרבים שעברה, היא מעידה שנותרה אופטימית אדוקה. כשעלתה לישראל היתה אמנם כבר אישה ואם לארבעה ילדים, אך חיידק הלימודים שדבק בה בצעירותה, המריץ אותה לכבוש את מטרותיה. "את לימודיי התיכוניים סיימתי בגיל 16, לאחר שהוקפצתי שתי כיתות", היא מסבירה. "היתה לי בגרות מלאה, דבר שנחשב חריג לתקופה, ותמיד אהבתי ללמוד". כשהיא חוזרת בזמן, אל זכרונות הילדות, נזכרת טרוורק במנת העידוד הגדושה שקיבלה ממשפחתה: "לא באתי אמנם ממשפחה אקדמאית, אך הוריי תמיד דחפו אותי ללמוד. כשסיימתי את התיכון, כוונותיי היו ללמוד לתעודת הוראה ובמקביל לסייע למשפחתי, אך הוריי לחצו שאירשם לאוניברסיטה".

סטודנטים של עמותת "טבקה" בפעילות (צילום: באדיבות "טבקה") 

"באתיופיה יש רשימות המתנה ללימודים"

את השפעתם החיובית של הוריה, זוכרת מולט עד היום. הם שהביאו אותה, בהיותה בת 17, להירשם לתואר ראשון במתמטיקה וכימיה באוניברסיטת אדיס-אבבה. הימים היו תקופת שלטונו של הרודן מנגיסטו היילה מרים, ומולט התעתדה לסיים את חוק לימודיה עד גיל 21. עם זאת, הרפורמות שתכנן מנגיסטו להחיל במדינה עמדו לשנות את מסלול חייה. "הוא תכנן שינויים רבים במדינה ובמסגרתם הוחלט כי כל תלמיד מכיתה י' ומעלה, וכל הסטודנטים במדינה, יפסיקו לשנתיים את לימודיהם וייצאו לסייע לאוכלוסיה בתחומים שונים". כך, כמו רבים אחרים, נאלצה גם מולט לעזוב את לימודיה ולסייע לתושבי הכפרים בחקלאות, בעבודות תשתית ובחינוך. "כשחזרתי ללימודים, אחרי ארבע שנים, הייתי כבר אישה נשואה ואם לילדה קטנה", היא נזכרת. "אך היה לי ברור שאמשיך ללמוד".

בסיום לימודיה פנתה לעבוד בסמינר למורים בבירה ובתום שנתיים הצליחה מולט לקבל את המלצתם ואישורם להמשיך ללימודי התואר השני. "באתיופיה המערכת עובדת בצורה שונה", היא מבהירה. "אדם שרוצה ללמוד זקוק להמלצה מן הממשלה ולתמיכה כלכלית מצדה. הסמינר שבו עבדתי היה שייך לממשלה. ישנן רשימות המתנה ארוכות ללימודים, ולא כל אחד יכול לעשות זאת, אך למזלי, קיבלתי את ההמלצות הדרושות ונרשמתי לתואר שני במתמטיקה". כשעזבה עם ארבעת ילדיה את אתיופיה, במבצע שלמה, היתה כבר בוגרת תואר שני, אך חלומה להמשיך וללמוד - לא הרפה ממנה.

"בהתחלה חשבתי שזה הולך להיות פשוט יחסית", היא מודה בחיוך, "אבל בהדרגה הבנתי שהקליטה אינה פשוטה ושמוטלת עליי אחריות כבדה, הן כלכלית והן כלפיי ילדיי". לדבריה, "גם אני וגם בעלי האמנו כל הזמן שנצליח להשתלב חזרה באותו אורח חיים שהיה לנו באתיופיה. בעלי היה שוטר באתיופיה וגם בארץ הוא השתלב במשטרה, וזה לא דבר מובן מאליו". חבלי הקליטה שעברו על המשפחה, לא מנעו ממנה להירשם ללימודי הוראה באוניברסיטת בר-אילן, ובמקביל ללמד באשדוד, עיר מגוריה.     

"הבעיה הגדולה של בני העדה היא הכניעה לגזענות"

"הדרך היתה רצופת קשיים", היא מודה. "בעיקר קשיי השפה, שקיימים כל הזמן. בהתחלה אין לך בכלל מילים להביע את עצמך ואחר-כך את מדברת עברית עילגת. זה מאוד משפיע עליך, כי אתה רגיל לתקשר ברמה מסוימת". במובנים רבים, דווקא עולם הנוסחאות והמספרים, אותו רכשה באתיופיה, שימש לה כשפה נוספת. "המתמטיקה בהחלט עזרה לי מאוד, מעין שפה בינלאומית", היא צוחקת. לאחר ארבע שנים בהם ניהלה מרכז היגוי ליוצאי אתיופיה במערכת החינוך, וכשילדיה גדלו מעט, החליטה יום אחד כי הגיע הזמן. "אמרתי לעצמי שזהו. אני מתפנה לעשות משהו למען עצמי. פשוט החלטתי שהגיע הזמן להגשים את חלומי".

הירשמותה לתואר שלישי בהוראת מדעים, משלב לדבריה את העבר וההווה של חייה. "היה לי ברור שאלמד משהו שקשור במתמטיקה, שאותה למדתי באתיופיה, אבל מצד שני, לימודיי בארץ כבר פיתחו בי את העניין לתחום החינוך ולכן נוצר השילוב", היא מפרטת. בימים אלה היא כותבת את עבודת הדוקטורט במכון וייצמן, תחת הכותרת "בחינת אפיוני הלמידה ומרכיבי ההצלחה במתמטיקה, בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה", ובעוד כשנה וחצי היא צפויה להגיש את מחקרה. לדבריה, "מעניין אותי מה מתרחש בקרב בני העדה ולצערי יש גם המון הצלחות, שלא מספיק מדברים עליהם".

"אני דואגת לבני העדה. הבעיה הכי גדולה שקיימת בנו היא הכניעה לאנשים שמנסים לערער את ביטחוננו על-ידי גזענות", היא פוסקת. "אדם צריך להאמין בעצמו ולא במה שאנשים אומרים עליו. הוא צריך מטרה ועליו להיות מונחה על-ידי עשייה. אני יודעת שזה לא פשוט" היא אומרת "אבל צריך להיות חזק, לנצל הזדמנויות וללכת ללמוד". עם זאת, גם כשהיא נשאלת על חוויות קשות שעברה בדרך, קשה לחלץ ממנה תלונות. "כשאנשים רואים אותי פעם ראשונה אין להם בדרך-כלל ציפיות ממני. תמיד חושבים שאני לא יודעת עברית ושואלים אם אני יכולה להסתדר. אבל אני לא נפגעת. כשאני מתחילה לדבר, הם מכירים בטעותם", היא מסכמת. לסיום, היא מבקשת לשגר מסר אחד ברור: "הגיל שלי, 50, הוא מסר. מסר להורים שהכל אפשרי. כמו שהוריי עודדו אותי אני קוראת לצעירים לתכנן ולהגשים את השכלתם. הדור הצעיר הזה ישפיע ויעודד את ההשכלה בדור הבא".