חשיפה כתרופת נגד לבושה
א' לא הצליחה לעשות את הצעד הנוסף שיסיר ממנה סופית את מעטה הבושה, ולחשוף את פניה ושמה לעיני המצלמה
א' מפרשת בית הנשיא עשתה מעשה אמיץ כשקיימה מסיבת עיתונאים שבה נתנה את גרסתה המלאה בפרשת הנשיא. היא הייתה עושה מעשה אמיץ עוד יותר לו הייתה חושפת את פניה ושמה ובכך מבהירה כי אין מקום לבושה, וכי היחידים שצריכים להתבייש הם העבריינים.
לפני מספר חודשים שודר בטלוויזיה סרטה הדוקומנטרי של נטעלי בראון "מטמורפוזה", ששרטט באופן נוגע ללב את סיפורן של נפגעות תקיפה מינית שחוו על בשרן מעשי אונס, ולאחר שנים של שתיקה והדחקה חשפו את סיפורן. ייחודו של הסרט לא היה בחשיפתם של הסיפורים הקשים, אלא בכך שלראשונה חשפו קרבנות האונס את פניהן ושמן המלא בלא חשש. המסר שהביע הסרט בשמן היה "אנו הקרבנות איננו מוכנות עוד להצטלם כשפאה לראשינו, פיקסלים על פנינו, וקולנו מעוות. אנו בני אדם שבגופן נעשה פשע, ואיננו מוכנות להתבייש עוד. מי שצריך להתבייש הם אלו שתקפו אותנו".
חזרתי לסרט הזה בסוף השבוע שעבר כשא', העדה המרכזית בפרשת נשיא המדינה, קיימה מסיבת עיתונאים שמטרתה הייתה לצאת נגד עסקת הטיעון שנחתמה בין פרקליטי הנשיא ליועץ המשפטי לממשלה. קולה היה רם וצלול, והיא שטחה בכנות ובביטחון את גרסתה למסכת המעללים שעברה בבית הנשיא, אך הפנים היו מוסתרות מבעד לפיקסלים. א' שהייתה מוכנה ללכת כמעט עד הסוף ולעמוד באומץ מול כלי התקשורת, לא הצליחה לעשות את הצעד הנוסף שיסיר ממנה סופית את מעטה הבושה, ולחשוף את פניה ושמה לעיני המצלמה.
קל להבין ללבה של א'. היא עשתה את מה שמצפונה חייב אותה לעשות, לספר את גרסתה המלאה, אם לא בבית המשפט, אז לפחות לציבור כולו באמצעות כלי התקשורת. מעבר לכך לא רצתה, ואולי הנטל הנפשי היה כבד מנשוא. אך לו הייתה נחשפת הייתה סוללת דרך לנשים נוספות החוששות להשמיע את קולן, לחשוף את פניהן, ולהתגבר על אימת הבושה.
אונס הוא פשע שהמייחד אותו היא העובדה שהקרבן הוא שחש אשמה על מה שעוללו לו. איש אינו מאשים את עצמו כשהוא נהפך שלא בטובתו לקרבן של מעשה שוד, ונדליזם או אלימות קשה, אבל נשים רבות (וגם גברים) מרגישות אשמה רבה בשל החוויה הקשה שעברו. הסיבה לכך היא שאונס יותר מכל מעשה פשע אחר הוא הטלה של אות קין בגופו של הקרבן מצד העבריין, ולא בכדי הוא נחשב לרצח של הנפש האנושית.
הפלישה הבוטה לתוך הפרטיות והחדירה בכפייה לתוך הגוף הם שמותירים טראומה חריפה כל כך ובושה בקרב הקרבנות. רבות מאלו שעברו אונס אינן מתלוננות במשטרה, ולעתים נשארות עם הסוד הנורא עד יומן האחרון. אלו שמתלוננות אינן מעזות להיחשף בתקשורת ולספר על שעוללו להן, ואלו שנחשפות בתקשורת עושות זאת כשפאה ומשקפי שמש על פניהן וקולן מעוות מחשש שמא יזהו אותן.
דווקא בגלל זה ראוי לציין לשבח את משתתפות הסרט "מטמורפוזה" שבחרו לא רק לספר על שקרה להן, אלא גם התגברו על מחסום הבושה ועשו זאת בפנים גלויות לעיני המצלמה בלא מורא ובלא חשש, כשהאצבע המאשימה מופנית כלפי האנס. נשים אלו מצויות עדיין במיעוט, וכנראה יעברו עוד הרבה שנים עד שא' ונשים נוספות שעברו חוויה טראומטית דומה יקומו ויתייצבו בפנים גלויות מול כולנו ולא יחששו לספר על האונס הנורא שעברו. ביום שבו זה יקרה תפנים החברה כולה כי היחידים שצריכים לחוש בושה הם העבריינים.
הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
