כרוניקה של שליטה
בבואנו לשפוט את המתלוננות נגד הנשיא יש לזכור שלא הייתה להן הפריבילגיה לנהוג כבנות חורין
כפסיכולוגית קלינית בעלת ניסיון רב בטיפול בנפגעי ונפגעות טראומה מינית, הייתי בימים האחרונים מוקד לפניות של אנשים רבים שרצו להבין ושל אחרים שמיאנו להאמין. כולם הקשו שאלות דומות שנסבו סביב התנהגותה של המתלוננת והקשר שלה עם התוקף. הם תהו מדוע לא התנגדה, לא התלוננה, לא עזבה את מקום העבודה ואף ביקשה את קרבתו של הנשיא. אף לא שאלה אחת עסקה בהתנהגותו של התוקף.
בהטרדה מינית ממושכת המחסומים מפני בריחה הם בדרך כלל סמויים מעין. אין דלתות ברזל או סורגים שחוסמים את הדרך החוצה, ובכל זאת אין לקרבן דרך מילוט. אין גם כיתה של סוהרים המונעים ממנה את בריחתה, ישנו תוקף שמתוקף סמכותו ובאמצעות פיתוי, כוח והפחדה משעבד את קרבנו ומשיג את ציותה. אולם אין הוא מסתפק בציות פשוט או בכניעה גמורה; יש לו צורך נפשי להפוך אותה לקרבן מרצון באופן שיצדיק את פשעיו ויטהר את מעשיו, ולשם כך הוא זקוק לאישורה של הקרבן. לכן הוא דורש ממנה בלי הרף נאמנות ללא גבול, הצהרות כבוד, הכרת תודה ואפילו אהבה.
לא נוכל לענות על שאלות אלו אלא אם נכיר בפריבילגיות שלנו כבני ובנות חורין. לא נוכל להשליך על הנפגעות הנחות יסוד של נשים וגברים בעלי רצון חופשי היכולים לפעול כרצונם ולהשפיע על גורלם.
נפגעי הטרדה ותקיפה מינית ממושכת בידי רודנים אינם דומים לנפגעי אפיזודות חד-פעמיות של הטרדה מינית כמו אלו שרוב הנשים חוו במהלך חייהן (צביטה בישבן או ביטויים כמו "איזה כוסית"). בהטרדה מינית ממושכת הנפגעות הופכות לאסירות הנתונות לשליטת תוקפיהן, ועל-כן אינן יכולות להימלט, לבחור או לשלוט במצב.
קצב תוקף
קמפיין השמצה נגד המתלוננות
אבירם זינו
מקורביו של הנשיא המתפטר עוסקים עד להכרעת בג"ץ בהלעטת כלי התקשורת במידע מביך אודות המתלוננות נגדו. בדיקה מעלה עירוב של האשמות תמוהות ורכילות, שלא ברור הקשר שלהן להאשמות נגד קצב. שיאו של הקמפיין הערב, בראיון שהעניק קצב לטלוויזיה בצירוף "עדויות חדשות". מרכז נגה: "דמן של המתלוננות הותר". דובר משרד המשפטים ל-ynet: "אני סבור שמרכז הכובד של הסוגיה הוא בתקשורת עצמה". אנשי קצב: המתלוננות התחילו
התוקף אינו משתמש בדרך כלל בכוח פיזי על-מנת להכניע את קרבנו. הוא קודם כל מעניק לה זכויות יתר המוכיחות לה את כוחו הרב. כשהוא מתחיל לפגוע בה היא כה מופתעת עד כי היא מתקשה להאמין ומתייחסת לדבר כאירוע חד פעמי של אובדן שליטה ולכן מצפה לתיקון. היא מנסה לפשפש במעשיה ולבדוק את כוונותיה ולעתים אף מאשימה את עצמה באשר קרה. מה שמבלבל אותה הוא שהתוקף ממשיך להתנהג עמה כאילו דבר לא קרה.
שכנוע פנימי
רק כשהוא חוזר ועושה בה מעשה מגונה היא מנסה להתנגד ולהביע את מורת רוחה, אולם אז הוא מאיים שייקח ממנה את כל מה שנתן לה, ואת כל מה שהשיגה בכוחות עצמה. האיומים משתיקים אותה לפחות לזמן מה. הוא חוזר על התנהגותו הקודמת ומעניק לה מתנות, קידום או זכויות, רק כדי שיוכל שוב לאיים עליה שייטול אותם אם לא תציית לו. הוא מוכיח לה ללא הרף שהוא שולט בה באופן מוחלט. הוא מוכיח שיש לו כוח להשפיע על כל היבט של חייה גם ביחס לדברים שאינם קשורים בו. הפחד גובר בעקבות התפרצויות זעם ושינויים בלתי צפויים במצב הרוח, כמו גם בעקבות יחס משפיל ומבזה.
השיטות האלה מיועדות לשכנע את הנפגעת שהתוקף הוא כל יכול, שכל התנגדות היא חסרת תועלת ושחייה תלויים בריצוי מוחלט. לאט ובהדרגה היא גם מאבדת את האמון שלה בעצמה וביכולת שלה לפעול ולשנות את גורלה. אולם לא רק פחד מבקש התוקף לטעת בקרבנו אלא גם הכרת טובה על כל הדברים הטובים "שהעניק" לה. הוא מכריח אותה להעמיד פנים שהיא אוהבת אותו, רוצה אותו, זקוקה לו. היא כה מאוכזבת מעצמה וכה פגועה מיחסו אליה שהיא מתחילה לראות בו מושיע שלה, מקור להקלה ולהפגת הכאב. "אם רק אצליח לאהוב אותו באמת. זה יכאב פחות, יבייש פחות. אם אוהב אותו, אני פחות אשנא את עצמי ..."
כדי להיחלץ מידיו הנפגעת צריכה להאמין שתוכל להשתחרר משליטתו, שתוכל לשקם את חייה. אולם מכיוון שדימוייה העצמי נפגע באופן קשה ביותר והאיום כל-כך מוחשי, היא מתפתה שוב להתמסר לו ולהאמין שרק הוא יוכל לגאול אותה ממצוקתה. גם כשהיא מצליחה להשתחרר ממנו על-ידי התפטרות או התרחקות פיזית, היא לעתים קרובות ממשיכה להרגיש את שליטתו הנפשית בה ואת התלות שלה בו ומבקשת ממנו הכרה. אם רק יכיר במה שגרם לה, תרגיש שחזרה אליה השליטה.
לכאורה ביטויי אהבה ושיתוף פעולה עם התוקף פוסלות עדות או מעידות על חוסר תום לב. אבל זה רק נכון לגבי מישהו שלא נתון להתעללות ממושכת. עבור מי שלכודה בתוך מסכת שליטה וניצול, שיתוף פעולה וקשר לתוקפן הם חלק מניסיון הישרדות ותוצר של חיים תחת שעבוד.
אין פרופיל של קרבן, יש פרופיל של תוקף. כל אחת מאיתנו עלולה הייתה להיהפך לקרבן אילו היינו במקומן של א' ו-א' ו-נ' ועוד רבות אחרות שנקלעו להיות במחיצתו של תוקף סדרתי. כקרבן, יש להניח, היינו מתנהגות באופן שונה ממה שהיינו מצפות מעצמינו כבנות חורין.
ד"ר צביה זליגמן היא פסיכולוגית קלינית בכירה, מנהלת היחידה לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי בתל אביב על-שם סוראסקי
לפנייה לכתב/ת 
לכודה. א'
צילום: ניב קלדרון
מומלצים
