חומות יולי אוגוסט

"המארח"

הלהיט הקופתי הגדול ביותר בתולדות קוריאה והסרט הראשון שביים בונג ג'ון-הו מאז יצירת המופת הבלשית שלו "זיכרונות של רצח". העלילה: מפלצת, שנוצרה כמוטציה בעקבות השלכת פסולת כימית מבסיס צבא אמריקאי, מדלגת מימי הנהר בסיאול ומתחילה לקטוף אנשים משפת הנהר ולארח אותם במסתור שלה, שם היא תזלול אותם כשהרעב יציק. כשהמפלצת לוכדת ילדה קטנה, יוצאת משפחתה המפוררת למסע להצלתה, אחרי שהממשלה והצבא מנסים לעשות ספין תקשורתי שיסיח את דעת האנשים מקיומה של מפלצת. וכך, בווירטואוזיות קולנועית ספילברגיאנית, בונג יוצר סרט אימה מתובל בהומור, עם ניחוחות של קומדיה משפחתית ועטוף בסאטירה חברתית. מדובר באחד הסרטים המבריקים והמרשימים שתראו השנה, והזדמנות לצפות בו על מסך גדול צריכה להיקטף ללא היסוס.

אימה מתובלת בהומור. "המארח"

"אני קיבורגית ומבחינתי זה בסדר"

עוד אחד מדרום קוריאה. פארק צ'אן-ווק מוכר לעולם כפסיכופת שיוצר סרטים מופלאים אך אלימים מאוד, ובראשם טרילוגיית הנקמה אותה השלים לפני כשנתיים: "מר נקמה", "שבעה צעדים" ו"ליידי נקמה". לעומת סרטיו הקודמים שהיו אפלים וקודרים סרטו החדש כולו אור וצבעים זרחניים. אני מניח שבטרמינולוגיה של פארק "אני קיבורגית" הוא קומדיה – ואולי אף קומדיה רומנטית – אבל מה שהוא בעיקר מוכיח הוא שהאיש הוא חולה נפש אמיתי. באופן בלתי פוליטיקלי קורקט הסרט מתרחש כולו בבית חולים לחולי נפש ושם את הפציינטים ללעג. אבל מכיוון שפארק נראה כמי שמזדהה עם תשושי הנפש ולא לועג להם, אני מניח שאפשר להבליג ולהיות סלחנים. בתחילה הסרט הזה תימהוני לחלוטין: מה לבמאי הקיצוני של "שבעה צעדים", עם כל הרצח, הנקמה, הפדופיליה ואכילת הדיונונים החיים שלו, ולסרט שנראה בפתיחתו – אחרי סצינת הכותרות המופלאה – כגרסה קוריאנית ל"צ'ארלי והשוקולדה"? אלא עד מהרה מתברר כמובן שהנימה המחויכת וצבעוניות המופלאה – זה אחד הסרטים המרהיבים שראיתי באחרונה, כל פריים הוא פוסטר מופלא - הם רק פסאדה לסרט מטורלל לחלוטין. "אני קיבורגית" מספר על נערה שמנסה להתאבד אחרי אשפוזה של סבתה, ובבית החולים הפסיכיאטרי היא מפתחת דלוזיה שהיא למעשה רובוטית דמוית אדם. להבדיל מסרטים כמו "הכיוון דרום מזרח" או "קיי־פקס" הנעים בין הפסיכוזה של הגיבור ובין המציאות כפי שנחווית על ידי מטפליהם, פארק שומר אמונים לגיבוריו ומתייחס אליהם כאל דוברי אמת. וכך הגיבורה שלו היא אכן קיבורגית שמחסלת את כל הרופאים ומתקשרת עם מכשירי החשמל, ומאושפזת אחרת באמת המציאה גרביים המאפשרים לה לעוף. זה חינני לגמרי ובעיקר נראה כמו מכתב הודאה של במאי שאומר "אני חולה נפש, ומבחינתי זה בסדר".

חולה נפש. "אני קיבורגית ומבחינתי זה בסדר"

"אשה על החוף"

קוריאני אחרון ודי (אם כי בפסטיבל יש עוד כמה סרטים קוריאנים מסקרנים למדי, חלקם מותחני פשע, חלקם סרטים מהורהרים יותר). הונג סונג-סו הוא אחד מיקירי הפסטיבלים בשנים האחרונות. פסטיבל ירושלים, כך נדמה, הפך למאמץ הרשמי שלו בארץ: בשנה שעברה הוקרנו בו שני סרטיו הקודמים. והשנה מגיע סרטו החדש ביותר. לי יש בעיות עם סרטיו, אך אני מבין למה הוא קנה לעצמו מעריצים. יש משהו מינימליסטי, כמעט נזירי בסרטיו, שנראים כמו שילוב בין אלן רנה ודן וולמן.

מצד אחד שפה קולנועית פשוטה וערומה, בסיסית ממש, שנראית אנטיתזה מושלמת לעושר המופלא של רוב הבמאים המפורסמים האחרים שיצאו מקוריאה בשנים האחרונות; מצד שני, סרטיו חידתיים, מתקיימים במציאות שהיא לעיתים סמלית, ולעיתים הזיה. ובסופו של דבר, כל הסרטים שלו די זהים, ובכולם קיימת נקודה באמצע בה הסרט לכאורה נגמר ואז מתחיל סרט חדש שהוא ואריאציה על הסרט הראשון. לרגעים זה יפה וחכם, ולרגעים זזה נראה יומרני ומיושן.

"בצילו של הירח"

סרט תיעודי פשוט מענג, ובשיאו אף מרגש עד מאוד. הסרט, שזכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס, נשמע מתקצירו כמו תוכנית שגרתית מערוץ ההיסטוריה על המרוץ לכיבוש הירח, אך לסרט הזה יש אס בשרוול: הוא עושה (ברובו) שימוש ראשון ונדיר בחומרי הארכיון המקוריים של נאס"א מאותה תקופה (1968 עד 1972). וכך מתעד "בצילו של הירח" את משימות צוותי אפולו לא רק באמצעות ראיונות עכשוויים נהדרים עם אותם אסטרונאוטים שאשכרה צעדו על הירח, אלא בעיקר באמצעות חומרי ארכיון עוצרי נשימה, של שיגורים, ריחופים, ניתוקים, מפגשים, מבערים, נחיתות ולבסוף הליכות, צעידות והשתובבויות על פני הירח. השעה הראשונה - הסופרת לאחור מהכרזתו של הנשיא קנדי בתחילת שנות ה־60 על כוונתו להנחית אסטרונאוט אמריקאי על הירח עד סוף אותו עשור, ועד הנחיתה של אפולו 11 וצעידתו של ניל ארמסטרונג, ביולי 1969 – מותחת וקצבית, גם עבור מי שמכיר היטב את סיפורי כיבוש הירח. אחרי הנחיתה של אפולו 11 הסרט כבר שועט במהירות אל סופו, בשעה שאני הייתי שמח לקבל שעה כזאת על כל אחת ממשימות אפולו הבאות, בוודאי על הטיסה המקוללת של אפולו 13, שכבר הונצחה בסרטו המוצלח של רון האוורד. אלא שכאן הסרט כבר אורז את חפציו ומתחיל את דברי הסיכום. חבל. אבל לכל אורכו אלה הצילומים – ברובם ממצלמות 16 מ"מ שמעניקות לעסק מראה קולנועי מהוקצע – שגורמות לצופה למלמל "וואו" שוב ושוב. זה כמו סרט המדע בדיוני עם האפקטים הכי מרהיבים שראיתם. אלא שכאן זה אמיתי (או לפחות כך טוענת נאס"א).

רואים כוכבים. "בצילו של הירח"

נורמן מקלארן היה אחד האמנים הגדולים והחלוציים בתחום האנימציה. מקלארן הקנדי עזר בשנות ה־40 להפוך את האנימציה מז'אנר המיועד לילדים לסוגה קולנועית העוסקת במופשט, האבסטרקטי, הצורני. אמנים פלסטיים, בעיקר הסוריאליסטיים והפוטוריסטים, כבר עשו דברים דומים עוד קודם, אבל מקלארן הצליח לחבר בין סרטוני האנימציה כבידור משעשע, ובין היותו מדיום שמאפשר חריפות והקצנה שהקולנוע העלילתי המסורתי לא היה מסוגל לו. כעת קיבץ הנשיונל פילם בורד, הגוף הקולנוע של ממשלת קנדה ואחד מאולפני האנימציה החשובים בעולם, כמה מסרטיו המפורסמים ביותר של מקלארן ליצירת סרט רצוף אחד בשם "מקלארן, הרטרוספקטיבה".

השיא הוא כמובן סרטו המבריק שזכה באוסקר: "שכנים". באמצעות שחקנים אמיתיים המונפשים בטכניקת סטופ-מושן יצר מקלארן טקסט פוליטי מצחיק ועגום שהרלוונטיות שלו נצחית: שני אנשים החיים בשלום ובנחת זה מול זה המידרדרים למאבק טריטוריאלי על שטח החצרות, שהופך למלחמה עקובה מדם. שאר הסרטים מציגים את האופן בו מקלארן השתמש בצבעים, צורות ושריטות, וכן את המיזוג שהוא ביצע בין האנימציה לפס הקול, שגם אותו שרט במו ידיו על גבי הצלולואיד. מדובר בשיעור מרתק ומהנה בהיסטוריה של הקולנוע ובאחד מחלוציו.

טקסט פוליטי מצחיק. "מקלארן, הרטרוספקטיבה"

"חלומות קליפורניה (ללא סוף)"

 כריסטיאן נמסקו הרומני הפך מאלמוני מוחלט לאגדה בין לילה. ועוד כשהוא כבר מת. מדובר בבמאי שעוד לא מלאו לא 30 כשביים את סרטו הראשון: מעשייה הזויה וסמלית שכנראה קרתה באמת ב־1999, כשרכבת מסע של צבא ארצות הברית בדרכה לקוסובו נעצרה בעיירה רומנית נידחת על ידי מנהל התחנה, שמנע ממנה להמשיך ליעדה בתואנות בירוקרטיות שונות. אלא שנמסקו נהרג בתאונת דרכים בתום הצילומים, לפני שהסרט היה ערוך עד סופו. שופטי מסגרת "מבט מסוים" חשבו שהם יצפו בסרט מתוך נימוס וכבוד למנוח, ואז יסבירו למפיקים שאי אפשר באמת לשפוט סרט בלתי גמור, שגם יישאר כזה. אלא שבתום הצפייה החליטו השופטים להעניק לסרט את הפרס הראשון (כש"ביקור התזמורת" הישראלי, שיוקרן גם הוא בפסטיבל, קטף את המקום השלישי).

כשאורכו שעתיים וחצי קשה שלא לתהות האם הסרט מצבו הנוכחי היה נותר ככה לו היה נשאר נמסקו בחיים ועובד עליו עוד כמה שבועות בחדר עריכה. הסרט זקוק להידוק באופן נואש. ולסוף. אבל למרות 155 דקותיו הבלתי מהודקות, קשה שלא להבין ממה התפעלו השופטים. לצד כריסטי פויו וכריסטי מנג'ו (זוכה דקל הזהב השנה), נמסקו היה יכול להיות הנציג השלישי ברנסנס הקולנועי המפתיע שבוקע בשנתיים האחרונות מרומניה. כמותם, גם הוא משתמש בשפה קולנועית ריאליסטית, כמו דוקומנטרית, כדי לתאר סיטואציה של אבסורד מוחלט. ופסטיבל ירושלים עושה מעשה טוב נוסף: הוא מציג במסגרת נפרדת את סרטיו הקצרים של נמסקו ובכך עושה כבוד ליוצר שרבים ניבאו לו תהילה, אבל הוא לא זכה להגיע אליה. את הסרטים הקצרים לא ראיתי אבל בוודאי אראה בפסטיבל. נשמע כמו שיעור חשוב, גם אם טראגי, בקולות הקולנועיים העדכניים, לא רק ההיסטוריים.

"טובח הכבשים"

אם כבר מדברים על שיעורים חשובים בהיסטוריה של הקולנוע: עוד בחירה חשובה של הפסטיבל – להקרין את העותק המשוחזר של הסרט הכמעט נדיר הזה שביים צ'ארלס ברנט השנה לפני 30 שנה. ברנט הוא אקטיביסט וקולנוען אפריקאי־אמריקאי שלא מרבה לביים. "טובח הכבשים" מ־1977 הוא דרמה פוסט־ניאו־ריאליסטית תוצרת דרום לוס אנג'לס המתעדת בשחור לבן את החיים המרירים של פועל שחור ומשפחתו (מרתק להשוות בין הסרט הזה ובין "תפיסת נלסון", המתרחש בשכונות דומות). הסרט, חשוב לציין, אינו מהנה. אבל בעשייתו הנחושה, המפרכת והמחויבת הוא מייצג רגע יוצא דופן של הקולנוע האמריקאי, בו קולנוע חברתי עוד נחשב אופנתי, בשנה בה יוצא גם "מלחמת הכוכבים" ומשנה באחת את חוקי המשחק.

 "חיים מרירים". טבח הכבשים

• את המשך ההמלצות של יאיר רוה לפסטיבל הקולנוע בירושלים תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש