אין ברירה אלא להתאהב

את הסופרת הפורטוגלית לידיה ז'ורז' הכיר קהל הקוראים בארץ בשנת 2004, כשיצא כאן ספרה הקודם, הרומאן הנפלא "נוכח שמיכת החייל" (הספרייה החדשה). אז הכתירו אותה באחד העיתונים בתור "אלזה מורנטה החדשה", סופרת שעתידה לסחוף את קהל הקוראים בארץ כפי שרק יוצרים בודדים הצליחו לעשות לפני כן.

ההצהרה עוררה הדים רבים: הנעליים של אלזה מורנטה, כפי שיעידו עשרות אלפי קוראיה בעברית, גדולות מאוד. הרומאן המצליח ביותר של מורנטה, "אלה תולדות", שבר שיאים בהיקף האהדה שציבור הקוראים רוכש לו, וממשיך להידפס במהדורות חדשות בעברית גם היום, מעל לעשור אחרי שראה אור לראשונה בישראל. "אלה תולדות" היה לחלק מתופעה לא שכיחה בזירת הספרות בארץ, שבמסגרתה ספר שזוכה להצלחה מסחרית אדירה הוא גם יצירה אמנותית מן המעלה הראשונה, שאינה מפחדת לאתגר את קוראיה. לא לעתים קרובות באים שני הגורמים הללו בכפיפה אחת.

לזכותה של לידיה ז'ורז' ייאמר שגם אם בטבלאות המכירות (נכון לעת עתה) היא לא משתווה למורנטה, היא לא נופלת ממנה בכישרונה. ובכל זאת, חשוב לציין שמדובר בשתי סופרות שונות מאוד זו מזו.

דמות חד פעמית

הגיבורה של הספר היפהפה הזה, מילנה, היא דמות מיוחדת במינה: אישה בוגרת בעלת עולם רגשי של ילדה, שאולי בגלל הנאיביות הראשונית של רגשותיה – אינה מסוגלת להתבטא במלים. וליתר דיוק, היא אינה מסוגלת להתבטא באופן שבני השיח שלה מבינים ומכירים. המגבלה הזו הופכת לסכנה של ממש, כאשר סבתה של מילנה מתה בנסיבות מסתוריות: בדרכה חזרה מבית החולים, נמלטת הקשישה מהאמבולנס, מתקדמת מרחק לא גדול ומגיעה לבית חרושת ישן, שמולו היא מתמוטטת ומתה. מילנה ההמומה והמבולבלת נאלצת לעמוד במשימה הבלתי אפשרית ולנסות להסביר לדודיה, שמעולם לא חיבבו אותה ממילא, את נסיבות המוות שהיא עצמה אינה מבינה.

אולי ההישג הכי גדול של ז'ורז' ברומאן הזה הוא חד פעמיותה של מילנה: בנכות הלשונית שלה מחד, ובפגיעות האינסופית שלה מאידך, מילנה היא האנטי גיבורה המושלמת: אי היכולת שלה להתבטא אמורה היתה לחרוץ את גורלה לשבט, אלא שבהיפוך נפלא היא דווקא הופכת לאחד מהכוחות הבולטים שלה. מילנה אמנם ממעטת לדבר, אבל היא מרבה להרגיש; המוכנות התמידית שלה להתמסר לצו רגשותיה הופכת אותה לדמות שאינה מותירה לקורא ברירה אלא להתאהב בה.

בזכות הכתיבה המפעימה של ז'ורז', נקשרת בין מילנה לבין הקורא מעין ברית, עוד מרגעי ההיכרות הראשונים, והקושי שלה להתמודד עם דודיה הופך גם לקושי של הקורא. וכך אנו מתלווים אל מילנה כאשר ניסיונותיה לגלות מה עלה בגורלה של סבתה מובילים אותה אל בית החרושת המתפורר; שם, היא מגלה, מתגוררת משפחה של מהגרים אפריקנים. המפגש של מילנה עם אחד מבני המשפחה, אלמן צעיר בשם אנטונינו, יעמיד את הציר המרכזי שסביבו יסתובב הרומאן מנקודה זו ואילך: מערכת היחסים יוצאת הדופן שתתרקם בין השניים. סיפור האהבה שז'ורז' טווה בין שני גיבורי הספר הוא בין היפים ביותר שתכירו השנה: אהבה שהיא בעת ובעונה אחת פשוטה ומטלטלת, רגילה ויוצאת דופן, שגרתית ויומיומית ובה בעת יחידה במינה ובלתי נשכחת.

מופת של רגישות אמנותית

את המלאכה שהתחילה ב"נוכח שמיכת החייל", ממשיכה ז'ורז' גם כאן, וביתר שאת. במרכזו של "נוכח שמיכת החייל" עמד סיפור משפחתי מורכב ומטריד, שאותו חשפה ז'ורז' באיטיות ובאיפוק, באמצעות דילוג בין שני מצבי תודעה של המספרת: זה של הילדה, שחווה את הדברים בזמן אמת, וזה של המבוגרת, שמהרהרת בהם בדיעבד. המספרת היתה הדמות היחידה בספר ההוא שלא זכתה לשם. מילנה עוברת ברומאן הזה את המשכו של התהליך שעברה הגיבורה עלומת השם בספר הקודם. ההכרה של כל אחת משתי הגיבורות נפרשת אל מול הקורא בזכות מיומנותה של ז'ורז', שאינה מהססת לחשוף גם את הצדדים המכוערים של דמויותיה, אבל לעולם לא מפסיקה לחמול עליהן, להבין ללבן, לאהוב אותן.

"הרוח שורקת בעגורנים" הוא מופת של רגישות אמנותית, של יכולת של סופרת גדולה לייצג עולם פנימי עשיר, נפתל ודחוס של דמות יוצאת מן הכלל. זהו אחד הרומאנים המסעירים ביותר שראו אור מזה הרבה זמן. נדמה שבכל מימד שלו הוא מצליח להעמיד אמירה כפולה: כשלי הביטוי של מילנה הם גם האמצעי של ז'ורז' לחקור את מנגנוני ההשתקה של הנפש הנשית; סיפור האהבה הצבעוני והמרגש שנרקם בין מילנה לאנטונינו הוא גם סמל למאבק בין התום הילדותי לבין הציניות והריחוק של עולם המבוגרים.

כתיבתה של לידיה ז'ורז' אף פעם לא ממהרת: היא מתקדמת לאט, בצעדים מדודים, וממריאה במפתיע ובלי הכנה מראש. כך גם ברומאן הזה, ששומר את הקורא בשיא רגשי כמעט לכל אורכו. בגלל זה, את לידיה ז'ורז' לא כדאי לזכור בתור "אלזה מורנטה החדשה", אלא בתור סופרת שראוי להכיר ולאהוב בזכות יצירתה שלה, גם אם ההשוואה לענקים כמו מורנטה מפתה במיוחד.