מתי יהיה פרטנר פלסטיני?

"מומחים ופרשנים" מלמדים אותנו שהפלסטינים אינם בני תרבות של קיום הסכמים. ההשקפה השולטת בכיפתנו היא שאין סיכוי להדברות, לא תהינה הסכמות ובטווח הנראה הננו נידונים ללחימה ממושכת שבה הממשלות צריכות להמתין. אלא שהכול משתנה סביבנו. ארה"ב תצא מעיראק והחלל יתמלא על-ידי איראן, שתגיע לייצור נשק גרעיני. אירופה משנה את מפת האינטרסים שלה ואפילו התמיכה האמריקנית בישראל אינה ללא תנאים.

עם חלוף הזמן משתנה המציאות לרעתנו. מה שאפשר היה להשיג אתמול עולה היום הרבה יותר ואולי בעתיד יהיה בלתי מושג. סיכויי פתרון כוחני פוחתים וכבר בלתי-אפשריים ופתרון אחר אין. נביאי החורבן בדרך.

עד מלחמת ששת הימים נהגנו להגיד שהערבים לא פספסו שום אפשרות לטעות בכך שבמקום להסכים לוויתורים יצאו למלחמות שבכולן הפסידו, ובכך והרעו מצבם. מאז, כבר ארבעים שנה עברנו את הפסגה ואנו גולשים במדרון שבו אפילו אחרי ניצחונות צבאיים אנו מגיעים למצב גרוע יותר מזה שהיה לפני כן. זו הסיבה שמנהיגי הפלסטינים נרתעים מהסכמים. כי בהסכמים מקבעים את ההווה, כשהעתיד יכול להיות נוח להם יותר. הם מסכימים לחתום הסכמים לצרכים טקטיים בלבד, אך לא כדאי להם לקיימם לאורך זמן.

לכשל באי-קיום פרטנר פלסטיני יש אחריות חלקית למדינת ישראל. האפשרות לשינוייו אינה מובטחת אבל יש עדיין סיכוי. הבעיה היא מה ואיך יכולה ממשלת ישראל לעשות כדי שייבנה פרטנר פלסטיני שירצה ויוכל להגיע להסכמים ולתהליך מדיני בר סיכוי?

צריך להתמקד

כדי שיהיה פרטנר פלסטיני נדרש מצב מתמשך הדומה לעשרים שנות המדינה הראשונות. הזמן צריך לפעול נגד אלימות הפלסטינים. סיכוייהם בעתיד צריכים להראות גרועים יותר מהיום כדי שהאינטרס שלהם יהיה בהסכמים ארוכי טווח. אינטרס כזה הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש תהליך השלמה מחודשת של מנהיגותם כדי שתוכל לבנות כוחה לשלוט ולהוביל. להיווצרות מצב זה אין די ברצונם של הישראלים, אך הוא חשוב מאוד.

בעת האחרונה נוצר אינטרס משותף לישראל ולמדינות הערביות שאינן בעלות רוב שיעי, בגלל החשש מנשק גרעיני באיראן. רבים התפללו במצרים, בירדן, בסעודיה ובנסיכויות המפרץ להצלחות ישראליות בקיץ האחרון. אנו שידרנו תקשורת של בלתי מצליחים ולא ניסינו אפילו להידבר עם בעלי היזמה הסעודית. הייתה הזדמנות לשינוי ועדיין לא מאוחר.

במשך ארבעים שנה אנו מונעים בניית תעשייה בשטחים הפלסטינים. תהליך תיעוש עם הון אירופי היה יוצר מציאות שונה בה יש להם מה להפסיד, בו הדמוקרטיה תתאפשר בלי כפיה. המבנה החברתי החמולתי שהפך דתי ישתנה בחברה תעשייתית. מדינות אירופה שמאבדות היום סבלנות היו יכולות למלא תפקיד בתהליך. הן עדיין יכולות. במקום חיבור בין פעילות צבאית למצור כלכלי (בשנתיים האחרונות מול רצועת עזה), אפשר להפריד בין השתיים.

מה צריך עוד לקרות כדי שנבין שהשיטה מגדלת מיואשים ושונאים חסרי תקווה, שחזון השמדתנו ממלאם? לחימה עיקשת וממוקדת בטרור אפשרית יחד עם דאגה לרווחת האוכלוסיה. הפונדמנטליזם הצליח במדינות הערביות כשדאג לאוכל, חינוך וצרכים בסיסיים של האוכלוסיות מול שליטים מושחתים. קנאותו הגיעה עם הצרכים הבסיסיים. בלי אלה הקנאות והכוח לא היו מושגים.

בחודשים הראשונים שאחרי ששת הימים הבאנו תקווה אדירה לפלסטינים. גם היום אם נעורר אמונם בתקווה כתחליף להרג המתמשך נוכל ליצור תנאים לצמיחת הפרטנר. יהיה קשה לעשות זאת בלי שינוי במצב ערביי ישראל שבשנת 67 היו מושא קנאתם של הפלסטינים. איננו לבד, ארה"ב יכולה לחשב שהרבה יותר זול לה ללכת אתנו בדרך חדשה מלהמשיך במצב הקיים. אירופה כבר מזמן ממתינה לתפנית מצידנו. אין היום פרטנר, צריך להצמיחו בזריזות וזה עדיין אפשרי.

תא"ל (מיל) גיורא פורמן הוא ממייסדי המועצה לשלום וביטחון וחבר הנהלת המועצה