לא האמנתי שאף אחד לא יודע על חטאי הנורא
כשחזרנו הביתה, ראינו שמישהו צלצל מספר פעמים ולא השאיר הודעה במשיבון. מיד נהייתי מאושרת. מה, זה בטוח יריב, המאהב הפריזאי שלי. חשבתי שדווקא טוב שיש לי פינה משלי, בעל וכלבה. זה טוב שיש לי בית משלי להירגע בו מיריב. פרק 11
דורית, שבמקום ירח הדבש טסה לפריז עם צוות מהמשרד שלה כדי לצלם סרט פרסומת, שכבה שם עם יריב, המנהל הקריאטיבי השרמנטי. אייל, בעלה, מוטרד דווקא מיחסיה הקרובים עם אורן, שהוא בכלל הומו, ולא מעלה בדעתו שהאיום מגיע ממקור אחר.
"את נראית לי מוזרה", אמר אייל. הוא הביא לי כוס קפה למיטה והתיישב לידי, מנסה לפענח אותי.
"אני עייפה. אתה לא תופס?"
"אבל ישנת עכשיו שש שעות".
"יש לי הרבה שעות שינה להשלים".
"אני בטוח".
"די!"
"מה שלום אורן?"
"טוב, תודה. הזדיינו בפראות, והוא מסר לך ד"ש".
אייל צחק וליטף לי את השיער. נינה נדחקה בין שנינו והתחילה לכסוס אותי כאילו אני גורה שלה. "לקחת אותה לגינה?"
"לא, הזנחתי אותה. ברור שלקחתי אותה. אה, את יודעת מי התחילה להגיע? החברה של הבוס שלך, מאיה. יש להם קוקר ספנייל מה זה מתוק. שיחק עם נינה".
הזדקפתי ולקחתי ממנו את הקפה, משתדלת לא להסתכל עליו. "היא יפה בעיניך?"
"מאוד. הזדיינו בפראות, והיא מסרה לך ד"ש".
הבנתי שהוא חושב שאני מקנאה בה. זה היה נכון, האמת, אבל לא בגלל שפחדתי שהיא תפתה אותו. "היא סקסית?" שאלתי.
"יש בה משהו, יש לה מבטא מגניב כזה... אמא שלי רוצה שנבוא לאכול אצלם ארוחת ערב, הדלקתי לך בויילר".
הרגשתי כבדה. יש משהו עגום כל כך בחיים היומיומיים האלה, שהתחשק לי לבכות. משהו עבר עליי, ולא לגמרי ידעתי מה. עירבוב של רגשות אשם כלפי אייל, געגוע חזק נורא ליריב, ופחד מטורף.
שמישהו יכבה את העולם הזה לכמה רגעים
לא ידעתי ממה אני מפחדת. רק ההרגשה הכבדה הזו, עכשיו כשאייל מדליק בעליצות תמימה את הטלוויזיה בסלון ומכרסם ביסלי, העצבות באור הצהוב של המנורה, ברעש של הניאגרה בשירותים. חוסר היכולת לדעת מה אני רוצה. שמישהו יכבה את העולם הזה לכמה רגעים. אי אפשר לעשות כאלה מעשים רעים, ולצאת זכאים, הרהרתי לפני שנרדמתי שוב.
התעוררתי רק למחרת, יום שישי, בחמש וחצי לפנות בוקר. אז עכשיו אני לא אראה את יריב עד יום ראשון. המחשבה היתה בלתי נסבלת, בלתי הגיונית ונוראה. הרי עכשיו אני אמורה לשבת איתו בפאב הג'אז ההוא, ולהחזיק ידיים באפלוליות המתוקה, המכאיבה. הנה, אתמול בשעה הזו היינו ביחד בטיסה. שלשום היינו ביחד בפאב ההוא. רק שלשום הרגשתי אותו תוך כדי נימנום. חבל שרבנו ביום האחרון. לא הצלחנו למצות את כל הקסם של פריז ביחד.
ניסיתי לחשב כמה שעות עברו מאז שישנו מחובקים ביחד, כשמחשבה מבעיתה, יפה וממיסה, הסתחררה לי בראש: זו לא רק משיכה מינית. אני מאוהבת בו. על כל הראש.
נעמדתי ליד הטלפון. אני חייבת לדבר איתו. הוא בטח שוכב איתה עכשיו, עם מאיה הקצוצה. בטח מנשק את הצוואר שלה עם ואומר לעצמו, איזה דפוק אני, מאיה פי אלף יותר יפה וחתיכה מדורי.
אני חייבת להפסיק את זה. אסור להם להזדיין. בבקשה, אל תישן עם זרוע אחת עליה!
התחלתי לחייג, וניתקתי. חייגתי שוב. הטלפון צלצל. הלב שלי פעם כמו מטורף. "אההה?" נשמע קולו המנומנם שהכרתי. טרקתי מיד. ואז חייגתי שוב.
"הלו?" הוא נשמע עצבני עכשיו (השעה היתה שש בבוקר).
טרקתי.
אם מישהו היה מראה לי את התמונה הזו, לא הייתי מאמינה שזו אני. בשש לפנות בוקר, מנתקת לאנשים את הטלפון.
נינה התחילה לייבב. "רעיון מצויין", אמרתי לה "נצא לטיול". היתה לי תקווה פראית שהוא התעורר מהטלפון, ועכשיו הוא מטייל עם הכלב שלו, ומיד ניפגש. קניתי שוקו במכולת, בהיתי בצמרות העצים ואמרתי לעצמי - זה לא פייר. זה לא פייר. למה עזבנו את פריז בכלל?
בערב אכלנו בסביון, אצל ההורים של אייל. לא האמנתי שהכל כרגיל. שאף אחד לא יודע על חטאי הנורא. כשחזרנו הביתה, ראינו שמישהו צלצל מספר פעמים ולא השאיר הודעה במשיבון. מיד נהייתי מאושרת. מה, זה בטוח יריב, המאהב הפריזאי שלי. פתאום עלה בדעתי, שדווקא טוב שיש לי פינה משלי, בעל וכלבה. זה טוב שיש לי בית משלי להירגע בו מיריב.
יצאתי עם נינה, ואת מי ראיתי בגינה אם לא את מאיה. לבד. "שלום", אמרתי בנימוס ובחנתי אותה מכף רגל ועד ראש. היא היתה מסוג המעצבן ביותר של בנות, שלא זקוקות לאיפור או לבגדים מיוחדים בשביל להיראות טוב.
"אז איפה יריב? נפרדתם כבר?" את זה לא באמת שאלתי. שאלתי: "אז מה שלום המנהל שלי?"
"בסדר, הוא אמר שהיה לא משהו בפריז. הוא מאוד התאכזב ממשהו".
ידעתי שאני עומדת לבכות, והלכתי כביכול לקרוא לנינה. עמדתי שם, מעשנת, מנגבת את הדמעות.
"דורי..."
"יריב?" לא הצלחתי לראות אותו, והייתי בטוחה שאני מדמיינת. הוא יצא מבין הצללים ונעמד בשלולית אור קלוש של פנס רחוב. "מה קרה?" הוא נעמד מולי ותפס את כתפי.
"מאיה אמרה שאמרת שלא נהנית בפריז. שהיה לא משהו. שהתאכזבת. באמת סליחה שלא הפגנתי ביצועים מקצועיים, אבל אני עדיין לא כוכבת פורנו".
"מה רצית שאני אגיד לה?" שאל.
"יריב? אתה שם?" נשמע קולה של מאיה.
יריב שתק.
"היה לנו כיף, נכון?" שאלתי בתחינה.
יריב חייך, והתרומם לנשק אותי.
"ועוד יהיה כיף, זה לא נגמר!" לחש והלך.
המשפט הזה עזר לי להעביר את יום שבת.
הצמדתי אותו לקיר ולא נתתי לו לנשום
ביום ראשון לקחתי מונית למשרד, כדי שהשיער לא יתחרבש לי על האופנוע של אורן. כשיריב נכנס לחדר שלי, בדרכו לחדר שלו, ניצלתי את העובדה שיגאל טרם הגיע, קמתי וזינקתי עליו, הצמדתי אותו לקיר ולא נתתי לו לנשום.
"הכל בסדר?" שאל, כאילו אין לו מושג מה אני עושה.
נעמדתי כמו גולם מולו, הזרועות מונחות ברפיון לצד הגוף.
"לכבוד מה ההתרגשות?" הוא הביט בי בעיניים הירוקות המשכרות שלו.
"אני לא מבינה אותך". דמעות עלו לי בעיניים. "מה יש לך?"
יריב העיף מבט קצר רוח במסדרון הריק ואמר לי בדרך החוצה "אני מקווה שאת זוכרת שצריך לעשות מודעת-מבצע לנעלי החורף של באלי".
התיישבתי, המומה. הטלפון צלצל. הרמתי, מעוּדדת, אולי זה יריב בחדרו, מתייסר על הצורה שבה דבר אליי. זה היה אייל. "רציתי להזכיר לך", אמר בעליזות, "שאת צריכה לתאם ימי חופש עם העבודה לירח הדבש שלנו".
לא עניתי, ידעתי שהקול שלי ירעד.
"דורי?"
"בסדר, אייל"
"מה קרה חמודה שלי?" אייל נבהל .
"יריב נורא העליב אותי". הנחמה הדבילית הזו, להגיד את השם שלו.
"יריב? מי זה?"
"המנהל הקריאטיבי, נו, החדש הזה".
"אה, החבר של מאיה. מה הוא אמר לך?"
לא, את חכמה דורית שזה לא ייאמן. מדענים ינתחו את המוח שלך אחרי שתמותי. הקהל מצפה לתשובתך בפה פעור. תעני לו בבקשה על שאלתו. אם תעני נכון, אולי תזכי במקרר תדיראן דגם כושלאמא'שלך.
"סתם. עזוב. נדבר אחר כך".
"טוב, ביי", אמר אייל וסגר.
הוא כעס על משהו. אייל תמיד כעס על משהו, וכבר אי אפשר היה לדעת על מה בדיוק. אחרי כמה שניות אמא שלי צלצלה. "אני חושבת ששחר בוגד בי, דור'קה", אמרה.
לא התייחסתי. אמא תמיד חושבת שבוגדים בה. בגלל זה אבא התגרש ממנה. "שחר מת עלייך", דיקלמתי.
"את לא מבינה. הוא גבר צעיר ויפה. הוא לא צריך זקנה כמוני. לפעמים אני אפילו לא מבינה את השפה שלו. תגידי לי את, מה זה אומר, כשאומרים 'חבל על הזמן'?"
"זה סימן טוב".
"באמת? כי אתמול לבשתי שמלה חדשה, וכששחר ראה אותי הוא אמר 'חבל על הזמן השמלה הזו'. ואני נעלבתי נורא, ורבנו".
"הוא התכוון להחמיא לך, אמא... כל פעם ששחר אומר מילה שאת לא מבינה, תתקשרי אלי ואני אסביר לך אותה".
מחשוף יותר עמוק בחיים שלכם לא ראיתם
הלכתי להכין לי קפה, כדי לחלוף על חדרו של יריב. הוא ישב עם שרון, ותאמינו לי, מחשוף יותר עמוק בחיים שלכם לא ראיתם. מצד שני, אולי גם לא תרצו לראות. ניסיתי לחמוק משם, אבל גבי גולדמן חסם אותי כדי להגיד שהראשס נראים מעולה. בזמן שהוא דיבר אורן קלט אותי מהסטודיו.
"הלך עלייך מותק", הוא קרא בחיוך מתמוגג, שגרם לי להבין שהוא אכן מתכוון לדבריו - "עוד חמש דקות אני עורך הקרנה של הסרט שצילמתי בפריז".
"סליחה", חייכתי אל גבי והלכתי ללכוד את אורן. גררתי אותו לחדר של דני ורותם - הפרענו להם באמצע משחק מחשב שהראה שתי נשים עירומות מאוננות. "אתה מבין שאתה מטומטם, או שאתה לא מבין את זה?" צעקתי לתוך האישונים שלו, "אני נשואה, יא דביל".
אורן העביר את המבט שלו לדני ורותם, והחזיר אותו אליי. "קודם כל תורידי את ידי הנואפת שלך ממני", אמר.
"אני לא צוחקת", דחפתי אותו ממני, "תקרין את הסרט הזה לפני כולם, ואני אהרוג אותך".
"וואו", גיחך רותם, "עכשיו אנחנו חייבים לראות מה יש בסרט".
"בטח דורי מזדיינת עם גבי גולדמן", ניחש דני.
"עם מי בדיוק יש לך רומן, לא שמעתי?" יריב נעצר ושרבב את ראשו, משתדל לא להביט בי.
"עם גבי", ענו לו רותם ודני כמו איזו מקהלה מזוינת.
אורן לטש אליי ואל יריב מבט, ופתאום חייך. "אוקיי... לא קלטתי קודם ממה נלחצת. סליחה".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר", אמרתי בהתנשאות והבטתי ביריב.
האמת שהייתי בטוחה שאורן כבר יודע. הרי הוא היה איתנו בפריז. עכשיו רק חסר לי שכולם יידעו.
המשך הסיפור
לקריאת כל הפרקים הקודמים מההתחלה
- ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.
לפנייה לכתב/ת 
