הם כן נחמדים

בתי האבן רחבי הידיים ונמוכי הקומה, הפריחה האדומה באדניות, משקופי החלונות הצבועים כחול, הסמטאות הקטנות המרוצפות אבן, שלטי הרחוב המעוטרים. בתוך היופי הירושלמי השקט הזה בשכונת מורשה, קשה לדמיין את המצוקה שאיפיינה בעבר את שכונת מוסררה, כפי שנקראה בשנות החמישים של המאה שעברה בידי העולים ממדינות ערב ששוכנו בה. את התדמית הבוטה של השכונה מנסה היום ראובן אברג'יל, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים, לנפץ בסיורים שהוא עורך בה.

כיכר ההפגנות

הסיורים בהדרכת אברג'יל, שנערכים ביוזמת המינהל הקהילתי מורשה, מיועדים לדבריו לספר את סיפורם של אנשי השכונה באותם ימים. כל סיור כזה מתחיל בכיכר העירייה, היא כיכר ספרא. "הכיכר הזאת‭,"‬ אומר אברג'יל, "היא סמל לגסות הרוח, להתעלמות של ההגמוניה האשכנזית מהאנשים שחיו כאן, סמל לדיכוי, לעזובה, להשפלה‭."‬

על התפר בין הכיכר העכשווית לרחוב יפו, בגינת שוסטר שלמרגלות מה שהיה פעם "בניין ראש העיר‭,"‬ שבו שכנו מרבית משרדי העירייה, התקיימה ההפגנה הראשונה של תנועת הפנתרים השחורים. כאן גער ראש העיר המיתולוגי טדי קולק במפגינים: "תרדו מהדשא, פרחחים" (וגולדה מאיר, ראש הממשלה, אמרה עליהם כעבור זמן מה "הם לא נחמדים‭.("‬ בסמוך, בבניין מספר 19 ברחוב יפו, ערכו מנהיגי תנועת המחאה את מסיבת העיתונאים שבה הכריזו על עצמם כעל "הפנתרים השחורים של ישראל‭."‬

הנקודה הבאה בסיור היא המרפסת הפונה אל מה שהיא היום כיכר צה"ל, מול חומות העיר העתיקה. רק מכאן, תוך סיכון נפשם אל מול הליגיונרים הירדנים בימים שלפני מלחמת ששת הימים, יכולים היו תושבי מוסררה להגיע למרכז העיר או לשכונת ממילא הסמוכה. הקיר המנוקב כדורים שנמצא מאחורי המרפסת הזו הוא תזכורת לאותם ימים. במקום בו עומד היום מלון "פנינת ירושלים" היה אז מה שאברג'יל מכנה "בית הקברות של העולים מכורדיסטן‭."‬ כאן, לדבריו, הם שוכנו בצפיפות איומה, בלי חשמל, מים וביוב.

מהמרפסת פונים שמאלה לרחוב שבטי ישראל. לכל אורכו של הרחוב היו אז בניינים דו-קומתיים ששימשו בחלקם את האוניברסיטה העברית. באחרים היו בתי מלאכה קטנים, נגריות, מסגריות ומאפיות, שבהם מצאו חלק מאנשי השכונה את פרנסתם הדחוקה. אל שער הברזל הכחול, שדרכו ניתן היה אז להגיע לכנסיית נוטרדאם, היו מגיעים ילדי מוסררה כדי לקבל טיפול רפואי. הכנסייה גם פתחה בפני תושבי השכונה העניים את הקומות הראשונות של בית-החולים הצרפתי הסמוך, לצורך מגורים.

תפילה וכדורגל

אחת הסימטאות היוצאות מרחוב שבטי ישראל, רחוב אלישע, הייתה "מגרש המשחקים" של ילדי מוסררה. בתי הכנסת, שחלקם עדיין קיימים, היו מרכזים קהילתיים לא רשמיים. לכאן באו להתפלל, לפגוש מכרים, לנוח ולהקשיב לד"שים ברדיו מקרובי המשפחה במרוקו. בשבתות, אחרי התפילה, כולם היו ממהרים למגרש ליד ימק"א כדי לראות משחק כדורגל ולהפגין הזדהות.

לכדורגל, שהוא הרבה יותר ממשחק, היה תפקיד חשוב בחיי היומיום בשכונה. ברחבה הסמוכה לבניין שבו שוכן היום בית-הספר "מעלה" לקולנוע יהודי (שבטי ישראל ‭,(20‬ היו בעיקר עצי זית. צעירי השכונה כרתו רבים מהם והפכו את המקום למגרש כדורגל, שממנו התפתחה קבוצת בית"ר שבטי ישראל, שהייתה רשומה בליגה.

מוסררה הייתה זרועה אז צריפונים מפח שהקימו בלית ברירה הזוגות הצעירים. היום משמשות הפינות האלה גני שעשועים ורחבות מוצלות, בזכות עצים שניטעו עם השנים. דרך רחוב דניאל מגיעים לרחוב נתן הנביא (בו שכנו בית החלוצים ובית החלוצות, שיועדו לצעירים ולצעירות מצפון אפריקה שהגיעו לכאן והתנדבו לשירות צבאי‭.(‬ מנתן הנביא ממשיכים לרחוב היפה חולדה הנביאה, שבבית מספר 1 בו פועל היום המרכז למוזיקה מהמזרח.

בסמוך, על רחוב הע"ח, שוכן בית-הספר מוסררה לצילום, מדיה ומוזיקה חדשה ע"ש נגר. פעם היה הבניין המרשים הזה בית־הספר היסודי של השכונה, שממנו נמלט אברג'יל כשהיה בכיתה ב' ‭")‬לימדו אותנו ביידיש והרביצו לנו כשלא הבנו מילה").

באותו רחוב, ליד בית מספר ‭,15‬ תלוי פסיפס יפהפה שיצרו ילדי השכונה, נשותיה וקשישיה. הפסיפס מתאר בציורים ובמעט מילים את ההיסטוריה גדושת התלאות של מוסררה, ששמה הערבי לפני מלחמת העצמאות היה מוצררה. היהודים שהגיעו לכאן הת־ קשו לבטא את ה-צ' והסבו את שם השכונה למוסררה - "חיננית" בערבית מרוקאית. מורשה הוא השם המגויר והרשמי של השכונה היום, אבל הירושלמים ממשיכים לקרוא לה מוסררה.

אפשר ליהנות גם מתערוכות הצילום המתחלפות בקומה העליונה של בית המינהל הקהילתי (שבטי ישראל ‭(22‬ ומתערוכות הסלון בבתי אמנים מתושבי השכונה ה"חדשים" (למשל איריס ובועז נוי, שבטי ישראל ‭,(26‬ וכן לבקר במוזיאון אסירי המחתרות או במוזיאון "על התפר‭."‬ רעבים לפלאפל? תשאלו על "לאפאלה‭."‬

• לתיאום סיורים במוסררה: טל' ‭02-6276611‬ (תשלום בהתאם לגודל הקבוצה)