קרבה שלא נמדדת בקילומטרים

בסביבות השעה 20:15 הרגישה כיכר רבין כמו יומולדת בלי אורחים. הלחץ מאחורי הקלעים של עצרת ההזדהות עם תושבי שדרות וישובי עוטף עזה, הלך וגבר. השלט שהיה תלוי על הבמה "שדרות זה כולנו" העביר תחושה לא נעימה ששוב אותו ביחד שעם ישראל מטפח מאז ימי החלוצים, הולך ונעלם. אוטובוסים פרקו את תושבי הישובים הדרומיים שלבשו חולצות אדומות שסימנו הבדל - הם ואנחנו. לרגע נדמה היה ששלטים כמו "7 שנים של פחד" או "אני ברווז במטווח" הם צעקת בודדים אל הרוח. אבל רק לרגע.

להקשיב לקולות: עם שלם דורש חיבוק (צילום: אלי אלגרט)

ב-21:30 היו בכיכר על פי הערכות המשטרה 40 אלף איש. בסוף הערב דווח על 50 אלף שהגיעו ונשארו עד לשירת התקווה. מה שהפך את האירוע לשונה ומרגש במיוחד היתה העובדה שבניגוד לעצרות קודמות, את העצרת הזו יזם ורקח מאפס איש אחד, אידיאליסט, מאמין, שהצליח לסחוף אחריו רבים.

בשלב שעוד לא ממש ברור היה אם מדובר בניצחון או כשלון, אמר קובי אוז, שנשא את האירוע על כתפיו: "המטרה של הערב הזה היא להוציא את ישראל מהאדישות. שדרות מודעת למצבה, זו ישראל שנמצאת בבועה. הערב הזה רוצה לומר שמדינת ישראל לא מחולקת לקנטונים, שהיא משפחה אחת גדולה ושאנחנו לא שוכחים את מי שחוטף. שדרות לא תהיה תל אביב, אבל יש תחושה של שותפות גורל. שדרות זה כולנו".

קובי אוז וראש עיריית שדרות, אלי מויאל. גב אל גב (צילום: ענת מוסברג)

אחד אחרי השני הם עלו לבמה: שלמה ארצי, מרגלית צנעני, שלומי שבת, כנסיית השכל, הראל סקעת, מירי מסיקה, חיים אוליאל, משה בקר, דני סנדרסון שמעון בוסקילה ועוד רבים וטובים, מחבקים באהבה רבה וברצון טוב. "זה לא נכון להגיד שלאנשים שחיים בתל אביב לא אכפת. זה כואב לכל מי שחי פה מה שקורה בשדרות וערבים כאלה, גם אם הם מעשה דקלרטיבי, יש להם חשיבות", אמרה מרגלית צנעני מאחורי הקלעים.

שלמה ארצי. פתח את הערב (צילום: אלי אלגרט)

ההתגייסות הפנומנאלית לאירוע נבעה בעיקר מתחושת מחויבות גדולה לדבר. "מטרת הערב הזה היא ליצור קרבה שלא נמדדת בקילומטרים שבין תל אביב לשדרות אלא ברצון הטוב ובכוונה", אמר דני סנדרסון, "עשינו מלא מופעים בהתנדבות אבל הפעם זה אחרת בגלל שמה שעובר על אנשי שדרות וישובי עוטף עזה הוא סיוט, וזה לא עובר לנו ליד האוזן".

הראל סקעת, שהופיע גם הוא באירוע, אמר: "אני מקווה מאוד שהאחדות שבאה לידי ביטוי בכיכר הערב, תדגדג לאלה שיושבים למעלה. האיש הפשוט לא יודע מה בדיוק הם עושים בשביל לסיים את הסיוט הזה. אנחנו ניסינו לתת לתושבי שדרות והדרום תחושה שהם חלק מאתנו ושאנחנו איתם".

חיים אוליאל, תושב שדרות ומהמוזיקאים הבולטים שיצאו מהעיר הדרומית, עלה לבמה עם חולצה שחורה עליה כתוב "ישראל השנייה". גם מתחת לגיטרה שהסתירה לפרקים את הכיתוב, קשה היה להתעלם מהמסר הברור שביקש אוליאל להעביר. "זה ברור לא?", שאל-אמר כשירד מהבמה, "יש ישראל אחת ויש את ישראל שלנו".