כולם בוכים עכשיו

עבודת יד

"אירינה פאלם" הוא סיפורה של עקרת בית מבוגרת ומהוהה העובדת במועדון מין כדי לממן טיפול לסרטן עבור הנכד שלה. יש שמועות שזו קומדיה

הקהל בפסטיבל ברלין, כך קראתי בעיתונות, התמוגג מ"אירינה פאלם" וחשב שזו קומדיה מענגת. ובעודי יושב מול הסרט אני לא יכול שלא לתהות: מה הופך קומדיה לקומדיה? נכון, קומדיה היא תבנית דרמטית המציגה את החיים באופן אופטימי, והיא מאפשרת שימוש בהומור אבל לאו דווקא מחייבת אותו. אבל "אירינה פאלם" מתחיל עם שלוש־ארבע הנחתות קורנס כבדות משקל על הראש - ילד גוסס, משפחה מתפרקת, אלמנה גלמודה, הטרדה מינית - שעד סוף האקספוזיציה המאוד ארוכה קשה לסרט להתאושש מתחושת הנכאים שהשתלטה עליו. אין ספק, סופו של הסרט משובח פי כמה מתחילתו, אבל עם בוא הסוף יש גם תחושה קלה של אכזבה: זהו? הרי היה זה סרט קצר בשתי מערכות. משהו מרגיש בו לא בשל.

אבל ל"אירינה פאלם" יש אס בשרוולו. הסרט הזה מצדיק את קיומו בזכות העובדה שמריאן פייתפול נמצאת בו בתפקיד הראשי. אתיימר להמר שלו היתה זו כל שחקנית אחרת (למעט אולי ג'ולי כריסטי), הסרט הזה לא היתה מגיע לפסטיבל ברלין ולמסכי העולם. הוא היה נותר סרט טריוויאלי, כמעט נצלני, שמציג עבודה בשירותי מין כסוג של גאולה רוחנית שאין בצידה משקע נפשי. אבל עברה הפרוע של פייתפול, כאחת מסמלי הסקס של שנות ה־60, והמראה שלה בסרט, כעקרת בית דהויה וכבויה שמגיעה לעבודתה במועדון הסקס - שבו היא נוטלת בכף ידה בפיני גברים העומדים מעברו השני של חור בקיר - כאילו היא מגיעה לעשות ספונג'ה, עם חלוק פרחוני, יוצר את המתח האירוני שממנו ניזון הסרט כולו. זה לא מספיק, אבל בדברי ימי מהפכת המין ל"אירינה פאלם" יהיה מקום ארכיוני. 

הודו לה'

"אחרי החתונה" היא מלודרמה תוצרת דנמרק שהיתה מועמדת לאוסקר ושנעה מצינה מוחלטת אל רתיחה עזה תוך שנייה. קופסאות טישו אינן נמכרות בקופה

יש רגע, בערך 20 דקות מסוף "אחרי החתונה", שבו כל הדמויות פורצות בבכי. ואז הן צועקות מבכי. ולבסוף שואגות מבכי. מודה, אלה הרגעים שאני לא אוהב בקולנוע, כשבראשי מתנגנת אמרתו של פרנק קפרה (ואני בוודאי מסלף): "דרמה זה כשהקהל באולם בוכה, ולא כשהשחקנים על המסך בוכים". טוב, ב"אחרי החתונה" גם בקהל בוכים. אבל עד אותו רגע, שבו נדמה כאילו כפתור הווליום של עוצמת המשחק יצא מכלל שליטה, יש ל"אחרי החתונה" שפע של רגעים מוצלחים שהוא מספק במשורה, בכל פעם חושף פרט נוסף על הדמויות, גורם לנו לחבב אותן יותר ולעבור איתן מסע טלטלות קתרטי.

ים של דמעות. "אחרי החתונה" 

מאדס מיקלסן, אולי השחקן הדני שפניו הנפלאות יהיו הכי זכורים לכם מסרטי השנים האחרונות ("אהבות פתוחות" של ביר, או "התפוח של אדם" של אנדרס תומס ינסן, שגם כתב את התסריטים לסרטיה של ביר), מגלם את יאקוב העובד בארגון צדקה המסייע ליתומים בהודו. הוא נשלח למולדתו דנמרק כדי לקבל תרומה נדיבה מתעשיין מקומי עשיר. בתחילה הסטריאוטיפים עובדים היטב: פעיל הצדקה נראה כאלטרואיסט, כמי שעובד למען מטרה גדולה ואינו מביא את צרכיו בחשבון; מול התעשיין האגואיסט, שבוודאי משתמש בצדקה כדי למרק את מצפונו וממילא עזרה לזולת לא נראית לו חיונית במיוחד. אלא שאחרי שהתעשיין מזמין את המתנדב לחתונת בתו באותו סוף שבוע, שאחריה יסכמו את ענייני התרומה לבית היתומים, מתחילות לצוץ המון שאלות: האם המפגש בין השניים היה מקרי? ומי ביניהם הוא באמת האלטרואיסט ומי האגואיסט? ברגע השיא של הסרט, בנקודה שבה כוונות התסריט נחשפות, מבקש התעשיין עזרה מאותו אקטיביסט העולם שלישי, אך הלה מסרב. "האם אתה מוכן לעזור רק למי שנמצא בצד השני של העולם?", הוא זועק אחריו, מותיר אותנו עם השאלה האם דווקא אלה שזקוקים לעזרה מולנו הם אלה שמקבלים אותה אחרונים. "עניי עירך קודמים", טענו חז"ל.

ביר, כבמאית, יודעת היטב איך ללחוץ על כפתורי הרגש, ולגרום ל"אחרי החתונה" להתנדנד בין דרמה איכותית ועדינה הנפרשת באופן הדרגתי, ובין מלודרמה עזת מבט שבה כל תופי הרגש מרעימים באוזן בקרשצ'נדו מחריש, הגובל בבלתי נסבל. ייאמר לזכותה: עם "אחרי החתונה" היא נטשה את אסתטיקת דוגמה 95 שבשמה ביימה את סרטה הקודם, "אהבות פתוחות", וכל מה שאפשר להגיד הוא: השבח לאל. כי כשהיא משוחררת מחוקי דוגמה היא יכולה להשתמש במוזיקה. וכך "אחרי החתונה" מתחיל וננעל עם קטע של סיגור רוס. המוטו שלי הוא כזה: סרט שמתחיל ונגמר עם סיגור רוס לא באמת יכול להיות רע.

"אחרי החתונה" כמו "אהבות פתוחות" משתמש בתבניות המלודרמה הסקנדינבית, שנעה מצינה מוחלטת אל רתיחה עזה תוך שנייה, ומספרת סיפורים על צירופי מקרים שנולדים מטרגדיות ושברוני לב, ובעיקר מציבים את גיבוריה במקום שבו עליהם לבחון מחדש את נדריהם, ודרך כך גם את כל חייהם. התוצאה לא אחידה, לרגעים מפתיעה במורכבותה, לרגעים מתסכלת בפשטנותה, אבל יש בה עוצמה רבה. לעיתים רבה מדי.

ליטל מיס

"קין" עם הילדה השחקנית מ"מיס סנשיין הקטנה" עשוי לעקור את ליבכם

בפסטיבל ירושלים הוקרן השבוע סרט חדש של הדוקומנטריסט הוותיק ורב החשיבות פרדריק ווייזמן. גדולתו של ווייזמן היא ביכולתו להכניס צוות צילום לתוך מקום ולגרום לו להיעלם. איש לא באמת יודע איך הוא עושה את זה, איך הוא מתעד דברים כאילו במצלמה נסתרת, אבל עם צוות צילום גלוי וחשוף. סרטיו יוצרים תחושה שהמציאות מועברת אל המסך ללא תיווך. לודג' קריגן, שסרטו השלישי "קין" הוא הראשון שמגיע להקרנות בארץ, עבד שנים כאסיסטנט של ווייזמן, כך שאני מניח שהוא יודע איך עושים את זה. וזה ניכר בסרטיו.

אם תתעלמו מכך שהשחקן הראשי הוא זה מהסדרה "אחים לנשק" והילדה היא זו מ"מיס סאנשיין הקטנה", הרי שתוכלו להעמיד פנים ש"קין" הוא סרט תיעודי על תמהוני בתחנת האוטובוס המרכזית במנהטן, שמחפש בריטואל קבוע את בתו. היא נעלמה. היא נחטפה. ואנחנו צופים בו מתערער מולנו.

והשאלות מתחילות להציף: מתי זה קרה? האם היתה לו יד בדבר? האם הוא לא סתם מצא גזיר עיתון וממציא לעצמו ביוגרפיה? או שנאמין לו: בתו נחטפה, אחרי שהוריד ממנה את העיניים לשלוש דקות בתחנה ההומה, ומאז הוא איבד את שפיותו. קריגן לא מספק תשובות, הוא רק מגיש כרוניקה: כמה ימים בחייו של האיש הזה שפתאום נתקל בילדה אחרת, שהיתה יכולה להיות בתו. האם יעזור לה? יזיק לה? ריבונו של עולם, באיזה סרט אנחנו? דרמה אנושית או מותחן מסויט על חשכת נפש האדם? "קין" הוא סרט מפרך לצפייה, ולעיתים - למעט ההתפעלות מהיכולת של קריגן וצוותו ליצור העמדת פנים של מציאות כמו־תיעודית ובלתי מתווכת - קשה שלא לתהות למה הסרט הזה מגיע לנו. במה הוא תורם. כאבא, אוסיף, הוא היה לי קשה כפליים לצפייה.

• את הביקורת של יאיר רוה על "הרובוטריקים" תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש