הו מאמא!

הקהל העצום שהתקבץ באצטדיון האולימפי של מינכן כבר חיכה בקוצר רוח לשלישיית הרוק-פופ המזדקנת והיותר שנויה במחלוקת - ג'נסיס, בעודו מתפלל שהעננים הכבדים מעליו לא יהרסו את ההופעה. סקירה קצרה של גילאי המעריצים חשפה שגם סבתא שלי יכלה להיות בין הראשונים לעמוד בתור לקופה, לעומת מספר מאוד מצומצם של ילדי מקדונלד'ס שהצטופפו בקדמת הבמה.

שלושת המופלאים. הרבה צבע והרבה מהכול (צילומים: איציק יחזקאלי)

לרקע צלילי Behind The Lines הגיחה לה השלישייה. טוני בנקס ומייקל רות'רפורד עם רעמות שיער לבנות, ופיל קולינס אחד קטן וקרח אבל עם קול צווחני ואימתני, שקשה להבין איך הקפיד לשמור על איכויותיו על אף גילו המופלג. עיצוב התאורה הגרנדיוזי, הסאונד המשובח, מסכי הווידיאו הענקיים מצדי הבמה ותצוגת המולטימדיה, הוסיפו לג'נסיס את מה שהכי מתאים להם - צבע. הרבה צבע והרבה מהכול.

כמו בקליפ ההיסטורי

No Son Of Mine זכה לביצוע מרשים ואמוציונאלי של קולינס, בעוד שבנקס ורות'רפורד מנצלים את הבמה ומאלתרים על הגיטרה והסינטיסייזר את חלקו השני והקסום של השיר ב-Home By The Sea.

מפעם לפעם משתעשע קולינס עם הקהל ומבקש שכולם ירימו ידיים, מוציא את המצלמה הקטנה שלו ומבזיק כמו ילד שובב. למי שחשב לרגע שקולינס איבד מיכולותיו הקוליות הנדירות, התבדה מיד ב-Mama, שאמנם זכה לגרסה מדויקת ופחות משוחררת, אבל משחזר בצורה מרשימה את הצחוק המרושע שלו על מסכי הווידיאו, בעוד קווי תאורה שטניים מבליחים על פניו, בדיוק כמו בקליפ המקורי משנות השמונים.

קולינס על המסכים

Domino ו-Invisible Touch מקבלים תמיכה מאסיבית של מולטימדיה ותאורה מדהימה. קולינס, שמרשים את מעריציו המקומיים במספר משפטים בגרמנית בהפסקות בין השירים, נותן שואו נהדר ומאוד מתקשר עם הקהל. לאחר שירדו מהבמה, חזרו חברי הלהקה להדרן עם "I Can't Dance", כשברקע אנימציה של דמויות הלהקה צועדות לפי אותן התנועות מהקליפ המקורי.

שעתיים וחצי של הופעה

קולינס חתם את הערב עם Carpet Crawlers והלהקה נפרדה מהקהל לאחר ליותר משעתיים וחצי של הופעה. כשהתאורה כבתה ונדלקו פנסי האצטדיון הכחלחלים-ירוקים, נראה היה שתור הזהב של שנות ה-70-80 הולך ונכחד, ובלית ברירה החזיר אותנו לניאון המשעמם ולמוזיקה של שני תווים.