דולריזציה עכשיו

הדולר עולה, הדולר יורד. הדולר יורד, הדולר עולה. את קורותיה של הכלכלה הישראלית בשנות האלפיים אפשר לצייר כנדנדה של השקל מול הדולר, הנעה בתחום שבין 3.90 ל־4.90. וזאת נדנדה מיותרת, כי מבחינת האינטרסים של מדינת ישראל ואזרחי ישראל, אין הרבה יתרונות - ויש הרבה חסרונות - בקיומו של מטבע עצמאי בשם "שקל".

כפי שהוכח ברחבי אירופה, מטבע עצמאי הוא לא הכרח קיומי. 13 מדינות - מסלובניה במזרח ועד פורטוגל במערב, מאירלנד הקטנה ועד גרמניה הגדולה - כבר ויתרו על החופש להדפיס כסף ולקבוע ריבית, ועברו ליורו כמטבע משותף ויחיד. עוד 15 מדינות (וכאילו־מדינות) אימצו אותו הלכה למעשה, ובעוד כחצי שנה הוא יגיע למרחק נגיעה מאיתנו: ליטא, לטביה, אסטוניה, סלובקיה ושכנתנו קפריסין יוותרו על המטבעות העצמאיים שלהן ויצטרפו חגיגית ורשמית לגוש היורו. מאותו יום יחיו תחת משטר המטבע האחיד כ־350 מיליון בני אדם. הם ישלמו בחנויות, יקבלו משכורות, יחסכו בבנקים, ינהלו ספרים, יגבו מיסים ויוציאו תקציבים באותן יחידות אחידות שאינן המטבע הלאומי שלהם.

היורו הוא יצור מוניטרי מלאכותי, זר וחיצוני. ובכל זאת, עמים שונים ורבים מאמצים אותו בשמחה. במקרה של עמי מזרח אירופה ודרומה, אפילו בשמחה גדולה. למה? כי היורו משחרר אחת ולתמיד את העמים והמדינות האלה מכאב הראש של שער חליפין מקומי, ומהתשובה לשאלה "כמה שווה הכסף שלנו".

ישראל, למרבה הצער, לא חברה באיחוד האירופי ואפילו לא מועמדת לחברות בעתיד (למרות שמבחינה כלכלית היא עומדת בכל תנאי ההצטרפות). רשמית, אין סיכוי שנהיה בגוש היורו ונהנה מיתרונותיו. האם פירוש הדבר שאנחנו נדונים להתעסק לנצח עם המטבע הקטן והזניח שלנו, שחשוף למתקפות של ספקולנטים ונסחר בשוק צר ורדוד? האם כל תנודה בשער הדולר תעורר חרדה בליבם של שוכרי הדירות או בליבם של המשכירים - ולבטח בלב היצואנים והיבואנים - עד סוף כל הזמנים?

התשובה היא לא. כדי להיחלץ ממעגל הקסמים של פיחותים, ייסופים וחוזר חלילה, ישראל יכולה וצריכה לבחור באופציה אחרת: לוותר על השקל, ולאמץ במקומו את הדולר.

דולריזציה - אימוץ הדולר כמטבע חוקי יחיד - היא תהליך שיצא לו שם רע בישראל מאז 1983, כששר האוצר דאז יורם ארידור ניסה לבלום באמצעותו את האינפלציה המשתוללת. אלא שהדולריזציה של ארידור לא היתה כשמה: לא הוצע אז לוותר לגמרי על השקל, אלא רק להצמיד אותו לדולר בערך קבוע. והצמדה כזאת, למדנו לא פעם ולא פעמיים, היא מרשם לאסון כלכלי. זה קרה לאחרונה בארגנטינה, וזה עוד יקרה בסין. בעולם הסואן והסוער של שווקים בינלאומיים פתוחים, המאמץ לשמור על יחס קבוע בין מטבע מקומי למטבע זר נועד מלכתחילה לכישלון חרוץ. עדיף לא לחשוב על זה בכלל. אבל על דולריזציה אמיתית, כזאת שפירושה שלום ולא להתראות לשקל, צריך לחשוב. עכשיו.

עזוב 60 סנט, תביא בזוקה

תהליך של החלפת מטבע נשמע הרבה יותר מורכב מכפי שהוא. ראשית, היום כבר יש ניסיון בינלאומי עשיר במעבר ממטבע לאומי־מקומי למטבע חיצוני־זר. שנית, יצא לי לבחון את הנושא במשך כמה חודשים כעמית מחקר במרכז סבן שבמכון ברוקינגס, וושינגטון - ואני יכול להעיד שהוא מאוד פשוט.

בואו נניח שה־1 בינואר 2008 ייקבע כמועד הדולריזציה בישראל. באותו יום יומרו כל הנכסים הכספיים של הציבור משקלים לדולרים, לפי שער חליפין שיקבעו הממשלה ובנק ישראל. ככל שהשער הזה יהיה גבוה יותר אולי נרגיש עניים יותר, אבל היצוא הישראלי יהפוך לתחרותי יותר בשוקי העולם. ולהפך: אם נקבע שער נמוך, נהיה עשירי־דולרים אבל גם יקרים מדי, כלומר לא תחרותיים. לכן ההחלטה על שער ההמרה בעת הדולריזציה היא החשובה ביותר מבחינה כלכלית ומדינית. כל היתר - טכניקה.

נניח שייקבע שער של ארבעה שקלים לדולר. מה יקרה אז? לשם המחשה, מי שהיו לו בחשבון הבנק 40 אלף שקל, יירשמו לו 10,000 דולר; למי שהיתה משיכת יתר של 4,000 שקל יהיה אוברדראפט של 1,000 דולר; למי שהיתה קופת גמל של 240 אלף שקל תהיה קופה של 60 אלף דולר, וכן הלאה. המשכורות שלנו יועברו לחשבונות בערכים דולריים. ניכוי המס ייעשה בדולרים. גם המחירים בכל החנויות יהיו דולריים: גלידה תעלה שני דולר, קפה עם עוגה - שלושה. אלה פעולות פשוטות של תרגום ורישום שאפשר לבצע במערכות המחשבים הקיימות של הבנקים, הברוקרים, חברות הביטוח והחנויות.

ומה עם המזומנים? גם כאן, תתפלאו, אין בעיה. בסך הכל מסתובבים במשק הישראלי מזומנים מעטים יחסית - שטרות ומטבעות בסכום כולל של 24 מיליארד שקל. כדי להחליף אותם לדולרים ולסנטים יש צורך להזרים לכיסי האזרחים כשישה מיליארד דולר; למדינת ישראל יש עתודות דולריות גדולות פי חמישה, 30 מיליארד דולר. כל מה שצריך הוא מסגרת זמן - נניח בין ה־1 בנובמבר 07' ל־31 בדצמבר 08' - שבה יתבקשו כל מחזיקי השקלים במזומנים להיכנס לסניף הבנק ולקבל במקומם דולרים, בשער הממשלתי הקבוע ותמורת עמלה נמוכה ביותר. אגב, פעולת המרה כזאת תבוצע בקרוב מאוד בקפריסין. משלחת ישראלית יכולה לצאת וללמוד איך עושים את זה חלק ומהר ובזול.

רק כדי לסבר את העין, הנה כמה נתונים כלכליים מישראל של לפני ואחרי הדולריזציה בשער של ארבעה שקלים לדולר:

1. הישראלים מחזיקים היום 30 מיליארד שקל בתוכניות חיסכון בבנקים. אחרי המעבר יהיו להם 7.5 מיליארד דולר.

2. ההון שצבור בקופות הגמל וקרנות הפנסיה עומד היום על כ־400 מיליארדי שקלים. הסכום מתחלק יפה ועגול ל־100 מיליארד דולר.

3. סך כל הנכסים הכספיים של הציבור הישראלי מגיע ל־2,000 מיליארד שקל. כמה זה בדולרים? 500 מיליארד. לא רע.

4. עם המרת הנכסים משקלים לדולרים תתואם גם הריבית: היא תהיה ריבית דולרית, הגבוהה היום ב־1.25 אחוזים מהשקלית. מהצד השני של המאזן יתורגמו לדולרים גם כל החובות שלנו (עם ריבית מתאימה).

מה יקרה אם האמריקאים לא יתלהבו מהרעיון שמישהו מאמץ גם את המטבע וגם את שער הריבית שלהם? לא הרבה: אם ישראל רוצה לעבור משקל לדולר, ויש לה מלאי דולרים גדול, היא לא חייבת לקבל את הסכמתם. עם זאת, סביר והכרחי שניוועץ בארה"ב - ולא סביר שנשמע משם התנגדות גורפת.

לפני כמה שנים מסרו ראשי הממשל הכלכלי האמריקאי (נגיד הבנק המרכזי, שר האוצר וסגני השרים) עדויות מפורטות בנושא הדולריזציה במסגרת דיונים בוועדות קונגרס שונות. הם לא שללו מהלך כזה או תמכו בו, רק ציינו שיסייעו טכנית למדינה שתרצה לאמץ את הדולר - אבל לא יתחייבו לנהל מדיניות מוניטרית שתתחשב בצרכים של מדינה כזאת. ומבחינת ישראל, זה בסדר גמור שהאמריקאים יתחשבו רק בעצמם. הרי בדרך כלל, מה שטוב לכלכלת אמריקה טוב גם לכלכלת ישראל.

מה שכן, רצוי מאוד שלקראת הדולריזציה יימצאו בקונגרס ידידים שילחצו על הממשל להטות אוזן לבקשות שיגיעו מבנק ישראל ומשרד האוצר בירושלים. כל עוד ליו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב קוראים בן שלום ברננקי, והוא יהודי דובר עברית, זה לא צריך להיות מסובך מדי.

אג"ח במקום ש"ח

לצד הרווח הצפוי ממנו, למהלך של אימוץ מטבע זר יש גם עלות כלכלית־פוליטית: הממשלה מאבדת את יכולתה להדפיס כסף משלה, וחייבת להשתמש בכסף של אחרים. שימוש בכסף של מדינה זרה עלול לכבול את ידי הממשלה ברגעי משבר, ומטיל מעמסה מסוימת על המשק. אבל בעיקר הוא מעניק מתנה גדולה לאותה מדינה זרה.

חשוב להדגיש את הנקודה הזאת: המשמעות הכלכלית של אימוץ הדולר הפוכה מתחושת הבטן של רבים. זה לא טובה שאמריקה עושה לנו, אלא מתנה שאנחנו נותנים לה. זאת הלוואה עומדת, ללא ריבית, שישראל מעניקה לארה"ב בגובה מחזור המזומנים - נניח שישה מיליארד דולר. הרי כשהאמריקאים מדפיסים שישה מיליארד דולר, זה לא עולה להם כלום חוץ מנייר וצבע. לישראל, לעומת זאת, זה עולה בוויתור על ריבית שהמדינה היתה יכולה לקבל לו המשיכה להשקיע את הסכום הזה באיגרות חוב או פיקדונות בדולרים.

פרופ' רפי מלניק, בעבר בכיר בבנק ישראל והיום דיקן בית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, העריך את שווי ההפסד הישראלי מדולריזציה ב־250 מיליון דולר לשנה (פרופ' מלניק, אגב, צידד גם בדולריזציה וגם ביורוזציה). ועל ההפסד הזה צריכה ישראל לדרוש פיצוי מסוים מהאמריקאים. נשמע מופרך? זה לא: בסוף שנות ה־90 עברה בקריאה ראשונה בבית הנבחרים של ארה"ב הצעת חוק המטילה על הממשל חובה לפצות מדינות שיבצעו דולריזציה. ההצעה נתקעה ולא עברה לקריאות נוספות בגלל התנגדות מצד הבית הלבן, אבל עצם העלאתה ואישורה משקף את הבנת המחוקקים בוושינגטון שדולריזציה מועילה לא רק למדינה המבצעת אותה, אלא גם לאינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של ארה"ב.

חוץ מרבע מיליארד דולר לשנה, מה עוד עלולה ישראל להפסיד כתוצאה מהדולריזציה? את החופש להדפיס כסף, את החופש לפחת את השקל - ואת החופש להציל את המערכת הבנקאית מפניקה.

באשר לחופש להדפיס כסף, הוא לא קיים כבר 12 שנה: ביולי 1985, במסגרת "תוכנית החירום הכלכלית", אושר חוק מיוחד האוסר על ממשלת ישראל להדפיס כסף למימון גירעונות בתקציבה. איך בכל זאת מכסה הממשלה את הגירעונות שלה? היא לוקחת הלוואות מהציבור בארץ ובחו"ל, או במילים אחרות, מנפיקה איגרות חוב. רובן בשקלים, אבל מקצתן גם בדולרים וביורו. עם השלמת הדולריזציה, כשיהיו לממשלת ישראל גירעונות, היא תנפיק אג"ח דולרי בלבד - מה שיחייב אותה למשמעת תקציבית חמורה. זה, בלשון המעטה, לא דבר רע.

לגבי החופש לפחת את השקל כדי לתת דחיפה ליצוא, צריך להבין שהחופש הזה הוא אשליה. הרי מזה שנים אנחנו חשופים לאותו מעגל קסמים: בהתחלה השקל מתחזק, כי מטבע חוץ זורם ארצה. אחר כך בנק ישראל מוריד את הריבית, כדי למנוע ייסוף ואינפלציה שלילית. בהמשך נכנס השקל לסחרור של פיחות והדולר מזנק - ובסוף בנק ישראל מעלה מחדש את הריבית, כדי "לא לאבד שליטה" ו"לבלום את האינפלציה", שהרי פיחות השקל מתגלגל מיד לעליות מחירים מקומיות. הזיגזגים האלה בשער הדולר/שקל גורמים נזקים אמיתיים לכלכלה, לצמיחה, לחברה, והם זורים חול בגלגלי המשק. למרות ההתאוששות מ־2003, התוצר לנפש בישראל עדיין רחוק מאוד מהתוצר לנפש במדינות קטנות שוויתרו על מטבע משלהן, למשל אירלנד ופינלנד. שתיהן מצפצפות על "עצמאות כספית". גם אנחנו צריכים לצפצף.

ובנוגע לפאניקה: כשהדולר יהיה למטבע החוקי בישראל, הסכנה של התנפלות הציבור על הבנקים תקטן לאין שיעור בהשוואה לסיכון שתיווצר בהלה כזאת כשהמטבע הוא השקל. הניסיון הקודם של בהלת הבנקים בארץ - במפולת המניות הבנקאיות ב־1983 - כבר הוכיח שהדפסת כסף לא רצויה ולא מועילה במקרה כזה. מה עשו אז החכמים באוצר ובכנסת כדי להרגיע את הרחוב? ניחשתם: הם הצמידו את המניות הבנקאיות לשער הדולר, וזכו מחדש באמון החוסכים.

לא בחיים האלה

כלכלת ישראל נמצאת היום במצב אידיאלי לדולריזציה. מאזן התשלומים שלה חיובי, כלומר סך היצוא גדול מסך היבוא; החוב החיצוני שלילי (המדינה מלווה דולרים ליתר חלקי העולם); ההשקעות ממשיכות לזרום, רובן ככולן מארה"ב ובדולרים; התקציב מאוזן, הריבית נמוכה, האינפלציה אפס. כדי לעגן את ההישגים האלה ולא להידרדר שוב לתקופת מיתון ואינפלציה, חייבים להיפרד מהשקל. וכדאי לעשות את זה עכשיו, כשהדולר חלש יחסית, כי כך גם נבטיח את כושר התחרות שלנו מול אירופה והיורו.

המתנגדים יטענו בוודאי שאם לא יהיה סנכרון מתמיד בין צורכי המשק הישראלי לאמריקאי, נשלם ביוקר על אימוץ הדולר. אני אטען שהסינכרוניזציה קיימת כבר שנים, ועכשיו היא בשיאה. השילוב בין שני המשקים עמוק ואפילו דו־כיווני: לא רק מיליארדרים אמריקאים באים להשקיע בישראל, גם מיליארדרים ישראלים יוצאים להשקיע באמריקה. נכון שיש לנו סחר מקיף עם אירופה, אבל הנתח שלו בסך העסקאות הבינלאומיות של ישראל מצטמצם מדי שנה. אמריקה ואסיה - שתיהן יבשות "דולריות" - דוחקות את אירופה.

המעבר משקל לדולר יחסוך גם את עלויות ההמרה בין המטבעות ויבטל את שוק השקל־דולר. הוא יחסל את הספקולציות ויתרום לתחושת היציבות, שכל כך חסרה לנו. נכון שבאף מדינה מפותחת אין תקדים לדולריזציה, אבל יש 20־30 תקדימים ליורוזציה. מדינות מפותחות מוותרות על סמלים של גאווה לאומית וממלכתיות כלכלית, ומנהיגות מטבע זר וחסר פנים. אם הצרפתים קברו את הפרנק, הגרמנים חיסלו את המארק והפולנים מוכנים לוותר על הזלוטי, למה שאנחנו לא נלך בעקבותיהם? מה יש לנו מהשקל הזה שאנחנו כל כך דבקים בו?

בשורה התחתונה, התועלת של הימנעות מבלגן הפיחות־ייסוף־פיחות גדולה בהרבה מכל עלות אפשרית של הדולריזציה - וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את השקט הנפשי של כולנו. אבל מה הסיכוי המעשי שזה יקרה בקרוב? בערך אפס.

דולריזציה תייתר חלק משמעותי מפעילות בנק ישראל, והבנק לא שש - שוב בלשון המעטה - לוותר על יוקרתו וכוחו. דולריזציה תקטין את ההכנסות של הבנקים מעמלות, לכן גם הם יתנגדו. ודולריזציה תאלץ את משרד האוצר לנהל תקציב התואם את הסטנדרטים הבינלאומיים המחמירים, אז לא סביר שאיזשהו שר אוצר יהיה מוכן להיאבק בשבילה. עדיף לו לדשדש בביצה הקיימת.

וראש הממשלה? כן, הוא יכול להוביל את המהפך. הרי גם הנהגת היורו באירופה לא היתה פרי שיקולים כלכליים צרים, אלא הגשמה של חזון־על לאומי ענק - חזון של ראשי מדינות אמיצים, שלא תמיד שאלו לדעת הכלכלנים או הבנקאים המרכזיים. כדי לאמץ את הדולר בישראל דרושים מנהיגים ישראלים בעלי תכונות דומות: שיעור קומה, אמינות, התלהבות, נחרצות. בתחום הזה אנחנו סובלים ממחסור חריף.