קומה 613, מגדל השן

כיכר הומה במרכז אירופה. אני מסייר לבדי נפעם מהמצודות, מעירוב גזעים שונים ומגוונים של בני אדם. לפתע מפלחת את הרובע דמות רכובה על אופניים. משהו שונה בו. לבוש שחורים, נעלי ספורט, כובע לראשו וצמות מיטלטלות לו בסמוך לזקן עבות. יהודי! שמחתי. יהודי אמיתי חוצה ברחש בלתי נשמע את חבורות התיירים והמקומיים. חולף על פניי ולא מזהה אותי.

אני מנסה לקרוא לו אך לשוני נאלמת. שלושה פרחחים גלוחי שיער הקדימו אותי באמירת קללות כלפי הרוכב המתרחק. שתי נשים הפנו את אפן הסולד וגיחכו צחוק ביניהן. והיהודי היחיד, הרגיל לשנאה הנצחית, מיהר אל יעדו בסמטה כבויה. הוא לא חש בי, כי נדמיתי לכולם. גבוה, בהיר, מגולח וחובש כובע קסקט.

אנו משכימים מדי בוקר לעולם שונה ומתחדש. פלאים מתגלים מדי יום, המצאות ניתנות לבני האדם מידי הבריאה ממש. מעין התפרצות של צופן בעל שיעור קוסמי המקודד לפרטי פרטים. אולי זו מתנה ליצירי כפיו של האלוהים, אולי זו מתיקות רגעית לפני המר מכל. ותוך כדי ההמולה הרוגשת, בתוך הרחש הדיגיטלי המפמפם בכולנו, העולם קורם אור ושבבים והיהודי המקומי עושה את דרכו הישנה ומנסה להתכחש למציאות. ובדרכו העתיקה הוא מביט במקומיים, אך מהרהר בפסוקים ישנים. הוא מבחין בנשים אסורות אך מפצח סוגיות תלמודיות. הוא שומע פעמוני כנסיה אך מפזם ניגון של אבותיו.

שבת במזרח אירופה. אני מתהלך ברובע היהודי המוזנח. בהמשך הרחוב אני מבחין באדם מבוגר החובש כובע שטריימל לראשו. היהודי הזקן עומד בפתחה של חנות בגדים פתוחה ומשוחח בהלצה עם בעלת החנות המבוגרת. אני מברך את היהודי בברכת "שבת שלום" נרגשת. היהודי מביט עלי ומבחין בכיפה הלבנה שלראשי: "גיט שאבעס, גיט שאבעס"! מחייך אליי באהבה וחוזר לשיחתו היומית. אני ממשיך בדרכי, מקפיד להביט לאחור. מראות שלא ייראו לעולם בארץ ישראל.

אנחנו מתכנסים בעצמנו. ממשיכים להתנזר מעמים אחרים כאילו שכחנו שתמה הגלות זה מכבר. אנחנו תמהים בכל פעם מהתחדשות האנטישמיות המהולה בשנאה יוקדת. והלא אנחנו היהודים מתנכרים לאלה השונים מאיתנו ומבקשים להתנתק מאורח חייהם. אנחנו מכנים אותם בשמות גנאי וקוראים להם גויים, ערלים, עוכרי ישראל ועוד כהנה וכהנה כינויים נמוכים מעוררי השפלה. אנחנו חזקים מאוד בהסתגרות ובהיבדלות אך חלשים במתן יד ובאהבה לשאר בני העמים. צרות של אחרים לא ממש מעניינים אותנו. אנחנו עסוקים מבוקר ועד ערב במתן ובאהבה רק לעצמנו ולקרובינו, מתנשאים מכל העמים וטוענים לכתר של כבוד בתור העם הטוב ביותר על פני הגלובוס.

מלחמת העולם השניה היתה ציון דרך בדרכו של העם היהודי. עם שכמעט הוכחד נעמד שוב על רגליו ובחר בחיים. כיום, אנחנו נמצאים באחד מצמתי הדרך המשמעותיים ביותר. האם להמשיך ולהסתגר בפני שאר העולם או להרחיק אל דרך אחרת, שונה מכל קודמותיה?

ביכולתנו להשתלב בין העמים ולהתערב בבעיות השעה. אנחנו יכולים לשמור את השבת בכל פרטיה ודקדוקיה ותוך כדי כך לקרוא ליום הקדוש יום ירוק סביבתי כלל-עולמי, בו נציין את החשיבות של חיסכון באנרגיה והימנעות מיצירה של זיהום אוויר.

אנחנו יכולים לחגוג את חג הפסח כאילו יצאנו ממצרים, ותוך כדי כך לסמן את הפסח כחג של הזדהות עם כל עבדי העולם המנוצלים והמושפלים. אנחנו יכולים לחגוג את חג הפורים במיטב המסורת ותוך כדי כך לציין את החג כיום בינלאומי של מתן תרומה לכל עניי העולם. אנחנו יכולים לחגוג את חג הסוכות כדת וכדין ותוך כדי כך לציין אותו כיום של הזדהות עם כל חסרי הבית בעולם כולו. ואת שנת השמיטה המתקרבת נוכל לשמור כאוות נפשנו אך לא לשכוח להקדישה לשנת אהבה לאדמה בו תיאסר עקירת יערות, איסור הסבת שדות חקלאיים לשכונות מגורים והעמקת הקשר בין האדם לטבע הכלל-עולמי.

אנחנו יכולים להמשיך בעיקרון הרצף של אהבת עצמנו, אך תוך כדי כך לצאת אל שאר העולם ולתרום מזמננו את החוכמה השופעת האצורה בתרבות היהודית. אם נדע לשמור על ערכינו ותוך כדי כך לכבד את השונה, נהיה עדים לתקופה של זוהר ביהדות שתגיע לפינות רבות בעולם. זו העת הטובה ביותר לרדת מספר קומות מ"מגדל השם/ן" ולהגיע אל שאר העולם.  

עוד בכיפה ירוקה: 

• אל תשליכני, מחזרני
• חזון היהודי הצמחוני
• על יהודים, כלבים ומה שביניהם
• העבדים החדשים
• בעלי חיים, משתתף בצערכם
• במקום לזעוק "שבעס", תילחמו למען האוויר
• צבע מאכל E-171 זה כשר?! 
• מבוקשת: שבת ירוקה