תיק הראיות / ג'ון באנוויל
ניתן לשייך את ג'ון באנוויל לקבוצה של סופרים פוסט- מודרניים, המשלבים בספריהם ז'אנרים של ספרות הנחשבת "נמוכה" (הרפתקאות,בילוש,מתח,רומן רומנטי וכולי) עם סגנון וניסיון לעומק (לעיתים מוצלח יותר ולעיתים פחות) של ספרות גבוהה.
נדמה שבעידן שבו גם סופרים צריכים למכור, והרבה, כדי להצליח ולהמשיך לכתוב, השילובים הללו נראים הגיוניים.
בקבוצה זו חברים גם, למשל, קורמאק מקארתי וג'ורג' סימנון. מקארתי משלב ספרות הרפתקאות ומערבונים עם נושאים מיתיים וסגנון המזכירים את ויליאם פוקנר. סימנון, לעומת זאת, שילב ספרות מתח עם נושאים קפקאיים ואקזיסטנציאליסטיים, העוסקים במהות הקיום.
באנוויל, מצדו, אובססיבי בעיקר עם יצירתו של נבוקוב.הוא משלב חיקוי מוצלח ביותר של זרם התודעה הנבוקובי, וכמוהו (וכמו פרוסט) ,עוסק רבות במשמעות הזמן ובהבדלים בין פנים למסכה/דיבור ומחשבה.
ב"המוקצה",הטוב שבספריו,הוא מלביש את זרם התודעה על ז'אנר ספרות הריגול, והתוצאה היא דיוקן פסיכולוגי מרתק וכתוב היטב על דמות הנאלצת לעטות מסיכות של שקרים מתוקף תפקידה (סוכן כפול) ונטיותיה המיניות (הומוסקסואל בארון).
ב"תיק הראיות", לעומת זאת, באנוויל רוקח חומרים על הגבול שבין ניהליזם דוסטויבסקאי לאקזיסטנציאליזם א-לה אלבר קאמי,בשילוב עם ספרות מתח, כשהכל מסופר,שוב, בזרם תודעה המושפע מנבוקוב,כאשר כבר בפתיחת הספר הקורא נזכר מיד בפנייתו של הומברט הומברט לחבר המושבעים ב"לוליטה": "כבודו, כאשר תבקש ממני לספר לבית המשפט במילים שלי, זה מה שאומר. מחזיקים אותי כאן כלוא כמו איזה חיה אקזוטית,שריד אחרון למין שחשב שכבר נכחד."(עמ' 7)
ההשפעות הללו,באופן תיאורטי,יכולות ליצור 3 ספרים שונים: האחד, ספר עמוק, מורכב,אולי יצירת מופת,המשלבת השפעות שונות מספרות המופת העולמית,השני, יצירה יומרנית ומיותרת והשלישי, שהוא לצערי המקרה שלפנינו, ספר סביר, אך הרבה פחות טוב מהסופרים מהם הוא הושפע.
באנוויל נופל בין הכיסאות ו"תיק הראיות" הוא לא ספר מתח טוב, רק דיוקן פסיכולוגי/פילוסופי חצי אפוי.
נדמה, שקראנו כבר את הסיפור על האדם המוצא מפלט מחוסר התוחלת שבקיום האנושי, על ידי ביצוע פשע מחריד, ובכך מנסה למצוא ייחוד ומשמעות בכאוס מסביבו, אם כי, כרגיל, לכל דבר יש מחיר.
במקרה שלפנינו, מדובר בפשע סימבולי – גניבת יצירת אמנות שבעקבותיה מגיע רצח, כלומר זהו שוב ניסיון להגדיר את האומנות כמפלט רוחני ובעל משמעות,העומד בניגוד ל"חיים האמיתיים", שהם ריקניים במקרה הטוב וכאוטיים במקרה הרע. על הניגוד הזה נכתב פעמים רבות בספרות הקלאסית. (ב"מוות בוונציה" של תומאס מאן, למשל).
כמובן, ספרות טובה איננה אמורה להמציא את הגלגל מחדש, אבל מבאנוויל ניתן לצפות, אם לא לחידוש מסוים בסגנון,או בזווית הראייה,לפחות ליצירת דמות מרתקת, אך פרדי מונוטגומרי לא לגמרי מעניין,בעיקר מכיוון שהתעניינותו בעולם סביבו היא עצלה, מזלזלת ודי חדגונית. מונטגומרי מצטייר כדמות פסיבית ומשועממת ולכן, מה הפלא שגם הקורא נוטה להשתעמם?
באנוויל אמנם מנסה להפוך את גישתו לחיים של דמותו, לוידוי אירוני, ואולי אפילו קומי, אך איננו מצליח בכך: בעיקר משום שמונטגומרי מזלזל גם במהות הסיפור – העובדות והאמת :"בחצי הדרך אל הבית היה בשביל – אלוהים,הפרטים המשמימים האלה." ( ע"מ 124) וזו רק דוגמא.
סמואל בקט, בטרילוגית המופת שלו, כתב על חוסר היכולת של המילים לתאר את ה"אמת", וכתוצאה מכך את חוסר המשמעות שלהן. אין להשוות בין ניסיון פשטני זה של באנוויל, לעומק והחדשנות של בקט.
מבין שלושת הספרים של באנוויל,שתורגמו בינתיים לעברית, "תיק הראיות" הוא המוקדם מביניהם, לכן ניתן אולי לראותו כיצירת בוסר. הסגנון והאותנטיות של באנוויל ילכו וישתפרו,עד לספרו האחרון,זוכה פרס הבוקר ל2005, "הים". בספר זה,באנוויל השתחרר מספרות ז'אנריסטית "נמוכה" וכתב ספר עצוב ומרגש על אבלות,זיכרון וזמן,שנכתב כהכלאה מינורית בין (ניחשתם נכון) נבוקוב לפרוסט.
לסיום,שאלת מיליון הדולר: האם באנוויל הוא סופר חכם,עמוק ומרתק,שייכנס לפנתיאון הקלאסיקנים של הספרות העכשווית, או שמא מדובר פשוט בסופר היוצר פסטיש מוצלח, חיקוי סגנונות של סופרים גדולים, ללא מקוריות יתרה וזווית אישית מעניינת? אולי גם וגם? הזמן יגיד.
לפנייה לכתב/ת 
