"אין תכנית למאבק בתאונות"
אבי נאור, יו"ר עמותת אור ירוק, תוקף את ההצהרות האופטימיות של שר התחבורה ואנשי הרשות ומזהיר: "המאבק בתאונות דרכים בישראל מתנהל בדיוק כבעבר, ללא תכנית לאומית, ללא יעדים וללא כל מחקר מלווה, והמדינה ממשיכה לחטוא לאזרחיה"
בשבוע שעבר התפרסמו נתוני החציון הראשון בתחום הבטיחות בדרכים, אשר הצביעו על ירידה של 9% במספר ההרוגים, וירידה מקבילה במספר פצועים קשה וקל, מספר התאונות הקטלניות ועוד. נתונים חיוביים מאד, ללא יוצא מהכלל. ואין ספק כי לכל המעורבים בטיפול בתאונות דרכים בישראל מגיעות ברכות.
אלא שלמרבה הצער, ובניגוד גמור לתמונה שהוצגה על-ידי משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מספר השאלות הפתוחות נותר גדול מדי. ותשובות לשאלות אלה, אין לנו. למשל, מה באמת גרם לירידה במספר התאונות והנפגעים? למשל, אילו פעולות חיוניות בוצעו, אילו מערכות נוספו, אילו נושאים טופלו, שתוצאתם הייתה הפחתת מספר ההרוגים בכביש? ומעבר לכך, אליו יעדים הושגו, מה היו המדדים ובאיזה מהם עמדו הלוחמים בתאונות?
לא מפתיע היה לגלות כי שר התחבורה, שאול מופז, ייחס את הירידה המרשימה לפעילות משרדו. כאן ב-ynet הסביר מופז כי "הנתונים שהוצגו הם עדות לכך שניתן, תוך השקעת המשאבים המתאימים ובדרכים הנכונות, להציל חיים ולצמצם את מספר הנפגעים בתאונות דרכים", ועל כך הוסיף כי "מאז קמה הרשות החדשה, יש מי שמרכז ומנהל את האינטגרציה של כל הגופים העוסקים בבטיחות בדרכים".
והוא לא היה היחיד. גם ליאור כרמל, מנהל ההקמה של הרשות הלאומית החדשה לבטיחות בדרכים, צוטט כאן כשהוא מסביר את הסיבה המדויקת, לדעתו, לירידה. אלה הקמפיינים שמנהלת הרשות, אמר כרמל והבהיר כי "בחודשים האחרונים, הבטיחות בדרכים 'יצאה מהארון', והפכה לדיון לגיטימי במרחב הציבורי"
אמירות אלה מטרידות מאד, ומעלות תהיות. האמנם הושקעו "משאבים מתאימים בדרכים נכונות"? לפי איזו תוכנית למשל הושקעו המשאבים האלה? ומעבר לכך, אילו יעדים נקבעו לרשות הלאומית החדשה, ואיך מדדו אותם? והכי חשוב - האם הציבור בישראל, זה שמשלם מכיסו הפרטי עבור התקציבים האדירים, זכה לראות אפילו נתון מחקרי אחד שמוכיח קשר בין השקעה כלשהי לתוצאה?
האמת עצובה, אבל חובה לומר אותה בפה מלא: המאבק בתאונות הדרכים מתנהל ללא תוכנית לאומית, ללא יעדים וללא מחקר מלווה. לפני שנה בדיוק הפכה כנסת ישראל את הרשות הלאומית לחוק, אבל אותה רשות עדיין לא פועלת. המספרים שהוצגו מחמיאים אמנם, ובוודאי חיוביים, אבל לצערי אין שום אפשרות להצביע על גורם לירידה - או חלילה עלייה - במספר ההרוגים והפצועים. אגב, גם המייחסים את התוצאות החיוביות רק לשיפורים טכנולוגיים, עשויים להטעות, רק בכיוון ההפוך. שיפור טכנולוגי לבדו אינו יכול להסביר ירידה (גדולה!) בהרוגים בקרב הולכי רגל. התנודות, תרצו בכך או לא, הן בעיקר סטטיסטיות. התוצאות, ברובן מקריות.
ברור לכולנו הרי כי אילו, חלילה, תוצאות החציון הראשון של 2007 היו מצביעות על עלייה במספר ההרוגים, החשיפה התקשורתית הייתה קטנה בהרבה - הן בעוצמה והן בהיקף. ובוודאי שתוצאות שכאלה לא היו מיוחסות לפעילות או למחדלים של רשויות ומשרדים ממשלתיים. אפשר להמר שעלייה במספר התאונות וההרוגים, הייתה מיוחסת לכוח עליון או - לאשם החביב יותר על המערכת - הגורם האנושי...
בסופו של יום, צריך להיות ברור לכל אחד כי מדינת ישראל ממשיכה לחטוא לאזרחיה בתחום הבטיחות בדרכים. כמו בעבר, גם היום. אי-חובת דיווח מכתיבה פעילות אקראית, ומאפשרת ניצול תוצאות חיוביות לצורך השגת נכסים תדמיתיים ופוליטיים. כך לא נלחמים באמת, כך לא הופכים את הכביש למקום בטוח יותר עבור האזרח.
הכותב הוא יו"ר עמותת אור ירוק
לפנייה לכתב/ת 
אבי נאור עם מאיר שטרית. ימי ועדת שיינין
צילום: ששון תירם
