בר וליאו יכולים לנוח
האם בקרוב יקיץ הקץ על צילומי פפראצי? על פי הצעת חוק חדשה שיזמו חברי הכנסת יובל שטייניץ ודני יתום, לא יפורסמו תמונות שצולמו ברשות הרבים מבלי שניתנה הסכמת המצולמים. מה יקרה לעיתונאי שיפר את החוק, מדוע אנשי התקשורת מתנגדים ואיך זה קשור לבר רפאלי? הסערה הבאה
ישראל היא מדינה קטנה ופוטוגנית נורא. לפעמים נראה שכל העולם מכוון את מצלמותיו הנה ומצלם מכל הבא ליד. די להוסיף לכך את התחרות הצפופה בין אמצעי התקשורת השונים כאן, כדי שהחיפוש אחר תמונה טובה יגלוש מעבר למה שהמצולם בה או קרוביו יכולים לשאת. צילומים של פצועים בזירות קרב ובחדרי מיון, של פגועי הלם באתרי נפילת קטיושה, של מנחמים בוכיים בכניסה לבתי אבלים ושל ידוען המחטט באף הם מופעי חשפנות לא נדירים כלל בכלי התקשורת, שמשחרים לפתחו של כל תצלום סנסציוני ו"בלעדי". נכון, הכל בשם חופש הביטוי, בשם זכות הציבור לדעת, בשם חופש העיתונות. אבל מה לגבי החופש מעיתונות?
הצעת חוק שהונחה השבוע על שולחן הכנסת תחת הכותרת "הצעת חוק צנעת הפרט בתקשורת, התשס"ז -2007" מנסה להציב גבולות לחוסר הנימוס הזה. עומדים מאחוריה ח"כ יובל שטייניץ, שכבר הגיש הצעה דומה בכנסת הקודמת, וח"כ דני יתום. מטרתם: למזג את רשות הרבים עם רשות הפרט ולהחיל את כלליה של האחרונה על הראשונה.
הנימוק להגשת הצעת החוק ניתן בדברי ההסבר לה: "הזכות (של אדם) שלא להיחשף בציבור בעל כורחו במצבים אינטימיים קשים ומביכים", אבל הסעיף השני להצעת החוק הוא שמעיד על עיסתה וזו לשונו: "לא יפורסמו בטלוויזיה ובעיתונות, הארצית והמקומית, צילומים של אזרח ישראלי, שנעשו ברשות הרבים וללא אישורו המפורש, למעט צילומים שצולמו באקראי".
משמעות הסעיף עלולה להיות חיסול מוסד צילומי העיתונות וכתבות הווידיאו בישראל. זיו קורן, אחד מצלמי העיתונות המוערכים בישראל, קורא לזה "פגיעה חמורה וישירה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי - שלילה מוחלטת של זכות הציבור לדעת". לדבריו, הדבר יפגע בכל סוגי הצילומים, מזניח ועד הכרחי: "אם אני רוצה לצלם צילום אילוסטרציה של אנשים משחקים במטקות בחוף מלא מתרחצים, זה לא סביר לבקש רשות מכל מי שנמצא ברקע. גם צילומים בפיגוע, עם כל הכאב והצער יש לפרסם, כי זכות הציבור לראות מה קורה פה חשובה מהצער. ובמלחמה: האם מכל חייל שאני מצלם בעת מלחמה עלי לבקש רשות?"
"זכות הציבור לראות מה קורה פה חשובה מהצער". זיו קורן (צילום: סולו אביטל)
לחוק כזה, אם יתקבל, יש השלכה חמורה על העיתונות החוקרת: גוף תקשורת שיחפוץ לפרסם תחקיר על אדם שיכלול צילומי וידיאו שלו ברשות הרבים, עשוי להיתקל בקושי בלתי עביר, אם צילומים הכרחיים לתחקיר יהפכו לתלויים באישור מושאו. קורן חושב שזו נגזרת מגוחכת ומתבקשת מחוק כזה: "אם מקלפים את כל מדורי הרכילות, בבסיס האיתן של התקשורת עדיין עומדות כתבות תחקיר. חצי מהדברים שנמצאים על שולחן מבקר המדינה הגיעו לשם בעקבות חשיפה תקשורתית. באופן הזה, לא יתאפשר לעיתונאי לצלם תמונות שעומדת מאחוריהן דעה, או לשאול שאלות מול מצלמות בעתיד. יש לסייג את זה בכך שעל הטקסט שמלוה לתמונה להיות בהקשר הנאות. אם אני מצלם אנשים בחוף וכותב שזה מצעד הגאווה - אז אין בזה אמת ויש בזה כדי לפגוע באנשים".
גם שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, תמה על הצעת החוק: "אין ספק שתקשורת צריכה לרסן עצמה בצילומי תקריב ובכניסה לא מבוקרת לצנעת הפרט. אולם אני חושב שלהיטות יתר בחקיקה בענייני תקשורת היא מיותרת ומסוכנת לא פחות. יש להסדיר עניינים כאלה דרך מועצת העיתונות והקודים האתיים הקיימים במערכות שונות. התקשורת צריכה לדעת לרסן עצמה במקום שצנעת הפרט נפגעת ובאופן דומה המחוקקים צריכים לדעת לרסן עצמם בקביעות חוקים נוקשים ובהטלת אימה על התקשורת. לצערי, בשנים האחרונות מתורגמת הביקורת הלגיטימית על התקשורת בניסיונות ליוזמות חקיקה שתוצאתם תהיה הגבלת מרחב חופש הביטוי, שהוא מן הערכים החשובים בישראל".
נפצעת בפיגוע? תחתום כאן וכאן
אך האם בכלל נדרש חוק חדש? האם האיזונים הקבועים בחוק להגנת הפרטיות, לפיו במקרים בהם יש עניין ציבורי אפשר לפרסם עניינים הנוגעים לצנעת הפרט, אינם משביעי רצון?
והאם הוא נדרש לנוכח קביעות בג"ץ בדבר ניצחון חופש הביטוי במאבק שלו מול האינטרס לשם טוב וכן לנוכח האפשרויות שמציע חוק לשון הרע ובהתחשב בקיומם של כללי אתיקה וצנזורה עצמית שמונהגים על ידי עיתונאים וגופים רגולטוריים המפקחים עליהם?
ח"כ יובל שטייניץ מסביר כי "זו הצעה שמאפשרת הגנה על אדם ברשות הרבים. אנחנו מבקשים לאסור פרסום צילומי תקריב של אנשים כנגד רצונם. ההצעה באה להגן על הפרטיות של אדם מבחינה ויזואלית, פרטיות שעומדת לזכותו לא רק ברשות הפרט אלא גם ברשות הכלל".
לטענת שטייניץ, זוהי הצעת חוק רצינית שאינה מתעסקת בקטנות. ממבט ראשון נראה כי לשונה מכוונת לצילומים מזירות אסון, או לשם ריסון עיתונאים הצובאים על בתי משפחות אבלות ומבקשים לדעת "כיצד אתם מרגישים?". אבל ח"כ שטייניץ מגלה שכוונה נוספת חבויה מבעד לכוונות חמורות הסבר: הגנה על סלבריטיז. "לאחרונה צפינו כולנו בתופעות שגובלות בברבריות: גם אני ראיתי את המצוד אחרי בר רפאלי וליאונרדו דיקפריו בכותל. אני לא חסיד שלה ולא חסיד שלו, אבל ההתנפלות עליהם במכונית ובכותל היתה ברברית. אני חושב שגם מבחינה חינוכית ותרבותית זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לדעת הכל".
אבל בימים אלה כשכל נער מצויד בסלולרי עם מצלמה ואתר אינטרנט - כיצד תוכל למנוע פרסום כזה?
"את הצילום לא אוכל למנוע, את הפרסום כן. החוק צריך לחול גם על זה אבל זה כבר נושא אחר".
ומה לגבי הדרישה לשדר בעולם יותר תצלומים שמציגים מראות קשים בצד הישראלי, כדי לסייע להסברה?
"כשילדה מאבדת רגל בפיגוע, עם כל הכבוד להסברה הישראלית לא נכון לצלמה בלי רשותה. אפשר להחתים אותה על טופס מיוחד".
בוא נחזור לעניין צילומי המוות, האסונות ומנהגי האבלות. העיתונות מנהיגה לצורך עניין זה מידה מסוימת של צנזורה פנימית. עובדה: כמות ובוטות התצלומים המדממים בעיתונים ירדה מאוד. אולי הפיתרון הוא להחיל בכל פעם חידושים בכללי האתיקה הנהוגים בעניין ולא להביא את העניין לחקיקה ספציפית?
"נכון שכמות הצילומים הקשים מזירות פיגועים ירדה, אבל ראינו לאחרונה פרסומי צילומים פולשניים במצבים מאוד קשים: צילומי לוויות ופינוי גוויות בלי רשות של משפחות וגם צלמים שאורבים לסלבריטיז בצורה שמטילה עליהם מצור ופוגעת בפרטיותם".
אז זה יהיה בעצם גם חוק נגד פפראצי? ומה אם אין לכך מקבילה בעולם?
"אז אנחנו נהיה הראשונים. זה חוק חדשני, אבל אני חושב שהגישה שלי אומרת שהפרטיות שלנו אינה רק ברשות הפרט. אם אישה מפורסמת רוצה לטייל על שפת הים עם בעלה או מאהבה, או לשבת אתו במסעדה בצורה פרטית זה לא הופך אותם לנחלת הכלל. גם מי שהוא דמות ציבורית זכאי להגנה. זכותו לטייל גם ברשות הרבים בלי להיות נתון במרדף".
ומדוע החוק להגנת הפרטיות אינו מספיק?
"מפני שהוא מאוד אמורפי וכללי. הוא לא מגן על פצועים או על אנשים שמצולמים בעת שהם סובלים מהתקף אפילפסיה".
ואכן, הצעת החוק החדשה ספציפית. שימו לב למשל לסנקציה שתוטל לפיה על צלם עיתונות שיפר את החוק: "ייאסר עליו לעבוד כעיתונאי ובכל תפקיד בתחום העיתונות והתקשורת למשך שנה". לפי שטייניץ, המדינה תשלול מהעיתונאי את תעודת העיתונאי שלו. אלא שרוב העיתונאים אינם מחזיקים כלל בתעודה כזאת ולא המדינה היא שמסמיכה עיתונאים לעבוד במקצועם.
סנקציה נוספת שמופיעה בהצעת החוק היא שעיתון יומי או טלוויזיה בפריסה שיעברו על החוק ישלמו קנס של עשרת אלפים שקל ואילו תחנה ועיתון מקומיים ישלמו 30 אלף שקל.
דני יתום, היוזם השני של הצעת החוק, למה עיתון יומי ישלם קנס פחות מעיתון מקומי?
"לעיתון ארצי ולתחנה ארצית יש יותר אפשרויות להתפתות".
לפי מה החלטתם על הסכומים?
"כמו שהחלטנו על השעייה של שנה לעיתונאי, שזה זמן לא ארוך מדי אבל לא קצר מדי".
בכנסת נזהרים יותר
הצעת החוק מתירה היתרים משני מינים: מותר יהיה לפרסם תצלום של אדם שנחשד בדבר עבירה. חריג שני: היתר לפרסום צילומים של משתתפים מרצון באירוע של "הבעת דעה המונית" כמו הפגנה. הסייג הראשון נוגד קולות שנשמעו לאחרונה שלא לפרסם תצלומים של חשודים בעבירות מחשש להלבנה ברבים של פני אלה שעשויים להתברר כחפים מפשע. הסייג השני בעייתי. האם חיטוט באף שמתרחש באמצע הפגנה הוא מצב מביך או שעצם ההשתתפות בהפגנה משמעה היתר לצלם כל דבר שמתרחש בתוכו?
"המטרה היא להגיע למצב שלא יצולמו הרוגים בלי רשות המשפחות וכן שלא תהיה זכות לציבור לדעת שמישהו מחטט באף". אומר ח"כ יתום.
כלומר, לפי לשון הצעת החוק, החוק יקנה הגנה למצולם אבל אינו מכוון להגנה על רגשות הציבור.
"כן. הציבור סקרן לראות הכל. וחשוב לשמור על כבודם של ההרוגים ורגשות המשפחות. לא כל מה שנעשה בפומבי מותר יהיה לצלם. למשל, החוק בא להגן על מישהו שמתערטל בפומבי ומצלמים אותו בלי ידיעתו".
וזה כולל צילום חברי כנסת במליאה?
"בכנסת אפשר יהיה לצלם. עובדה: יש ערוץ הכנסת שמצלם שם כל הזמן".
ואם חלילה המצלמה תלכוד ח"כ שמחטט באף?
"בכנסת אנחנו נזהרים יותר".
העיתונאי והעו"ד רונאל פישר חושב שאין כל רע שהמדינה תטיל סנקציות נזיקיות ופליליות על עיתונאים. "הרעיון לפיו יש נסיבות קשות ומיוחדות במסגרתן לא יוכל אמצעי תקשורת לשדר מאירוע מסוים או לפרסם תצלום מסוים הוא רעיון טוב, ראוי וחכם. אם אדם ביצע עבירה פלילית בגלל העבודה ובעת העבודה - לא יכול להיות שזה יעבור כאילו לא קרה כלום, כמו שפקיד בנק שנמצא מועל וגונב כספים לא יישאר במקום עבודתו.
אבל הצעת החוק הזאת לא טובה כי אין בה מדרג ענישה: 30 אלף שקלים? אגרת בית משפט עולה יותר. איזו הרתעה זאת? גם העונש על העיתונאי לא ברור. הוא צריך להיות מופנה לבעלי העיתונים שלא יעסיקו עיתונאי שעובר על חוק לא במשך שנה, אלא במשך 30 שנה".
דעתו של פישר שונה מזו של מעצבי ההצעה גם בעניין הגדרת מצבים הפוגעים בכבוד האדם. "לטעמי האישי, אם יצלמו אותי לטלוויזיה כשאני מובל על אלונקה לאמבולנס אחרי שחטפתי כדור בבטן זה לא יבייש אותי, זה אפילו מכובד. אם יצלמו אותי באמצע האוכל זה יעליב אותי יותר. בנוגע לגוויות: במותו של אדם אין שום כבוד, יש רק גועל, לכן אני לא מוטרד מכבודו של אדם מת אלא של חי. לגבי הסייג שהם מציעים, צילום חשוד במקרה של חשד סביר שהאירוע היה בנסיבות של ביצוע עבירה, זה טמטום בהתגלמותו. הגענו הרי למצב שבו אין שפיטה בביהמ"ש אלא על ידי העיתונות ובתקשורת וזה בדיוק מה שאסור לעשות: לפרסם תמונה של חשודים".
גם הוא, כמו רוב אנשי התקשורת שעיינו בהצעה, דוחה אותה על הסף. "צריכה להיעשות חשיבה הרבה יותר מעמיקה על מה החוק אוסר, מה הוא מתיר ומה המשמעויות שלו. ההצעה מלאה בחורים ויש בה יותר שאלות מתשובות".
