פראייר מי שלא לומד הלכה

בספרות חז"ל מכונה ספר דברים "משנה תורה", התורה הנִשנית – אם תרצו התורה השניה או התורה החוזרת ושונה את הסיפור המוכר, כינוי המעלה חשד שיש בספר דברים משהו מיותר.

אבל ספר דברים הוא כמובן הזדמנות נהדרת להתבונן ביצירת רה-ביוגרפיה, הוא מעורר מחשבות על האופן בו התרבות היהודית מספרת את עצמה שוב ושוב וממנו אנו יכולים לנסות וללמוד דבר אחד או שניים על עצמינו כקהילה וכיחידים – על דרכים בהן הסיפור המחודש מקדם אותנו ועל דרכים בהן הוא משאיר אותנו תקועים בביצת דפוסי ההתנהגות.

משום כך השאלה המעניינת בהשוואת הגרסאות של ספר דברים עם ספרי התורה האחרים, היא לא מה באמת היה שם – האם, למשל, אלוהים אמר 'זכור את יום השבת' כגרסת ספר שמות או 'שמור את יום השבת' כגרסת ספר דברים ואולי אמר את שתיהן בדבור אחד (כהצעת התלמוד)? מה שמעניין היא שאלת המוטיבציה ביצירת הגרסאות השונות.

אנחנו נוטים לראות ברה-ביוגרפיה משימה טיפולית שתכליתה לסייע לאדם לספר את סיפור חייו מחדש באופן שייסע לו להתבונן עליהם באהדה ולשאוב כוח להמשך בריא של מסע החיים. אבל רה-ביוגרפהיה היא כמובן לא רק עבודה טיפולית מודעת, היא גם ובעיקר פעילות בלתי נפסקת של כל אדם בכל רגע נתון. בהכירנו בעובדה שאין (כמעט) עובדות מוצקות ושהכל (כמעט) נתון לפרשנות, כל מחשבה שלנו היא עיסוק ברה-ביוגרפיה. ברגע זה, ביושבי מול מסך המחשב, אני מסבירה לעצמי את תכלית כתיבתי בצורה מסויימת, בעוד רגע ישתנה ההסבר. כל מחשבה על עצמי היא מניה וביה רה-ביוגרפיה, היא בועטת בפרשנות הקודמת של חיי ומציעה פרשנות חדשה. אני עושה רה-ביוגרפיה משמע אני חושב, משמע אני קיים. זה מה שהראש שלנו עושה כל הזמן.

וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ ... וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד... כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ... כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ... לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים:

נראה שזהו סיפור כיבוש מכונן שכן הוא מוזכר עוד כמה פעמים בתנ"ך ובחלק מהמקרים (למשל תהילים קלה ו- קלו) נראה כאילו לפנינו המלחמה החשובה ביותר במלחמות כיבוש הארץ. תיאור המלחמה עם עוג בדברים ג' שומר על יסודות מיתולוגיים (שאולי 'נוקו' מספר במדבר). עוג הוא שריד מהרפאים - אותם ענקים אגדיים שהתהלכו פעם בארץ ואולי אפילו מבניהם של 'הגיבורים' שהם הלא בני האלוהים. בהמשך התיאור שוכב עוג (המת?) במיטת ברזל עצומת מימדים. נראה שספר דברים מציע קצה קרחון של מלחמת אלים מפוארת.

במדינת הגמדים החז"לית או - מי שלא לומד הלכה הוא פראייר - לחז"ל יש חוש הומור של אנשים עצובים וחכמים, אנשים שגילו בדרך הקשה מה ניתן לצפות מאלוהים ובעיקר – מה לא. הרבה פעמים נטוע ההומר החז"לי דווקא בטקסטים הלכתיים. לוח השנה ממקם אותנו בערב תשעה-באב, העצב של היהודי הננטש והנודד בשיאו. ברייתא אחת במסכת ברכות (נד ע"א) עוזרת לי לקשור בין עוג האגדי, סיפור החורבן והמאמץ הרה-ביוגרפי:

"תנו רבנן: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן... ואבן שביקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט... על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום".

ומהי אותה 'אבן שביקש לזרוק עוד על ישראל'? התלמוד מרחיב את היסודות המיתולוגיים של המלחמה ומספר שעוג לקח אבן ענקית, בגודל מחנה ישראל, וביקש להטיל אותה על ישראל. אלוהים זימן נמלים קטנות שבקעו חור באבן והיא נפלה על צוארו של עוג. עוג ניסה לעקור את האבן אך שיניו הגדולות והמשורבבות ננעצו בה ולא נתנו לה לצאת. כך, בעזרתן של נמלים קטנות ושיניים עקומות, ניצח אלוהים את עוג.

והיכן ההומור ההלכתי? בקביעה ההלכתית שכל מי שרואה את האבן הזו של עוג (ואם תרצו את האבן שישב עליה משה במלחמת עמלק, או את אשת לוט) צריך להתפלל תפילת הודיה... כאילו, מה?! מה?!

ומה לתשעה באב, לרה-ביוגרפיה ולסיפור הזה? זהו, שנדמה לי שהבחירה החז"לית להתייחס ברצינות הלכתית בלתי נסבלת לסיפורי עוג, בועטת (גם אם היא עושה זאת בקריצה) באלוהי ההיסטוריה. יבנה, המרכז היהודי הקטן והמהפכני שהוקם בעקבות חורבן בית המקדש, הציע סדר יום חדש לעם היהודי. בית מדרש במקום בית מקדש; יבנה במקום ירושלים; חיים במגדלי הפנטזיה ההלכתית במקום חיים בהיסטוריה. יבנה דרשה מהעם היהודי לקרא מחדש את סיפור חייו ובעיקר – לקרא מחדש את מצוות ותאוות כיבוש הארץ.

האבן של עוג, האבן של משה, מלחמות החשמונאים, חורבן בית המקדש – הכל בסל אחד של היהירות האנושית המבקשת לשלוט במציאות ההיסטורית. בסל השני נמצאים זקנים חכמים ועצובים שלמדו שההיסטוריה מכזבת והם מבקשים לייצר עבורינו עולם הלועג למאמץ ההיסטורי, לפוליטיקה ולצבא ובונה מגדלים פורחים באוויר בד' אמותיה של ההלכה. אז, אנא מכם, כשתראו את האבן של עוג – אל תשכחו להתפלל...

אולי כבר הגיע הזמן להפסיק להתאבל על חורבן בית המקדש ולהתחיל להתאבל על אובדנה של יבנה?

שבת שלום

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים