אני והפודל שלי

יום אחד ב־1960 קם ג'ון סטיינבק, רכש משאית גדולה, צייד אותה כקרון מגורים, לקח את כלבו האהוב צ'רלי - פודל צרפתי גדול - ויצא לחרוש את ארצות הברית. הוא היה בן ‭,58‬ סופר ידוע בארה"ב ובעולם - שנתיים לאחר מכן יזכה בפרס נובל לספרות - וכעת חש שעליו לחדש את היכרותו עם מולדתו הענקית, המשתנה כל הזמן. המסע ארך חודשים רבים והאיר את החברה האמריקאית באור שהיה חדש לו.

מסעו היה גם מעין שיחזור גיאוגרפי הפוך של חייו. הוא נולד בקליפורניה בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה הייתה ארץ חדשה. "חלומות קליפורניה" טרם נחלמו, והיה משהו ראשוני, חלוצי במדינה רחבת הידיים שהחלה להתפתח הרחק מן המרכז החברתי־עסקי של החוף המזרחי, ומן המרכז התעשייתי שצמח במהירות בלב המעצמה הצעירה. סטיינבק הצעיר ניחן באמפתיה וקלט איפיונים של החברה המעורבת והתוססת שסביבו. הוא היה אולי האמריקאי ביותר מקרב הסופרים בני זמנו: את "טרגדיה אמריקאית" של תיאודור דרייזר אפשר להעביר לארץ אחרת, וגם כמה מספריו של סינקלייר לואיס יכלו להתרחש בארצות מתועשות אחרות, אבל את "ענבי זעם‭,"‬ שתיאר את מצבם של איכרים פשוטים ממדינות המערב התיכון בתקופת הבצורת הנוראה שהרסה אותם, או את "טורטילה פלאט" ו"קדמת עדן‭,"‬ אי אפשר לדמיין מתרחשים אלא באמריקה.

אחרי שנים ארוכות בחוף המזרחי נעקץ סטיינבק ביצר הנדודים ויצא לדרך‭".‬עד כה עבדתי על פי זיכרון‭,"‬ כתב‭",‬והזיכרון הוא במקרה הטוב מאגר פגום ומעוות‭)"‬עמ' ‭.(15 ‬המסע הפריך את כל הציפיות, גם שלו וגם של ידידיו, שיעצו לו רבות. ראשית, הוא גילה שלמרות המוניטין הרב שהיה לו, האוכלוסייה האמריקאית לא זיהתה לא את פניו ולא את שמו. האנונימיות אולי לא החמיאה לו, אבל בלי ספק הייתה נעימה.

הבעיות היו טכניות ופיזיות - הצורך במקלחת או אמבטיה חמה, בעיות השלפוחית המזדקנת של צ'רלי, שחייבו ביקורים אצל וטרינרים, וכדומה. הבעיות האנושיות היו מסוג אחר: כאשר הוא מבקש לחצות את הגבול הקנדי כדי לקצר את הדרך הוא מגלה שאם יחצה אותו לא יוכל לחזור עם הכלב בלי להמציא תעודות חיסון. אם כי מדובר בחצייה קצרה הלוך ושוב, החוקים נוקשים ואי אפשר לעקוף אותם. הביורוקרטיה מוציאה אותו מן הכלים. "אני מעריץ את כל העמים ושונא את כל הממשלות" הוא מכריז (עמ' ‭.(94‬ ברוחו הוא שייך לדור החדש, דור ההיפים, ילדי הפרחים, מתנגדי המלחמה בוייטנאם.

בלי שורשים 

אחת מן התגליות הנובעות מהמסע המרתק היא תופעת הבתים הניידים, כפי שהוא קורא להם, והחניונים המוסדרים בהם הם שוהים. בשיחות עם כמה מדיירי החניונים הוא מגלה שהם שמחים בחלקם, מרוצים מן הפרטיות ומיכולת הניידות שלהם. כאשר המשפחה גדלה מחליפים את הקרון במודל גדול יותר, וכשהיא מתכווצת עוברים ליחידה קטנה יותר. שורשים? - "איזה שורשים יש בדירה בקומה שתים־עשרה‭"?‬ שואל אחד מבני־שיחו (עמ' ‭.(110‬

עד שהוא מגיע למקום הולדתו בצפון קליפורניה הוא כבר יודע שאמריקה שהכיר שוב אינה קיימת‭".‬את כביש הבטון המהיר הזה על ארבעת נתיביו‭...‬ אני זוכר כדרך הררית צרה ומפותלת, שעגלות עמוסות עצים ורתומות לפרדים חסונים נעות בה‭,"‬ הוא מתמרמר לרגע: "הרגשתי טינה כלפי הזרים שהציפו את מה שחשבתי לאזור מולדתי ברעש ובהמולה ובטבעות הבלתי־נמנעות של גרוטאות‭"...‬ אבל אז הוא נזכר: "אבל אנחנו היינו שערורייה בעיני המקסיקנים הספרדים, והם בתורם בעיני האינדיאנים‭."‬

ואז הוא מגיע לדרום, בימים בהם ילדים שחורים קטנים הוכנסו לבתי־ספר לבנים תחת משמר כבד ומטר של גידופים ועלבונות. מה שסטיינבק לא יכול היה לדעת הוא שעד סוף העשור יסתיים הקרב על זכויות האזרח הבסיסיות של השחורים בדרום במיגורם של חוקי ההפרדה הגזעית. הוא רואה את השנאה היוקדת של הקהל הלבן - בעיקר כמה נשים בניו־אורלינס, לבנות, כבדות־גוף, מן המעמד הנמוך - שחש שמאבק השחורים מאיים על מעט העליונות שהייתה לו. נשים אלה מתקבצות כל בוקר לצרוח על הזאטוטים השחורים המפוחדים הבאים לבית הספר. החיזיון גורם לו חלחלה, והוא רק רוצה לשוב הביתה.

התרגום לא רע, אבל יש בו שגיאות שאפשר היה למנוע במאמץ קטן. לחם זנגוויל ‭(Gingerbread)‬ אינו אלא עוגיות בטעם ג'ינג'ר (עמ' ‭;(253‬ הגמדים היושבים תחת "גללי קרפדות" ‭-(Toadstools)‬ יושבים, למען האמת, תחת פטריות (עמ' ‭;(47‬ "גילה, הלטאה הארסית המפלצתית" ‭(Gila Monster)‬ היא בעצם הלטאה הנקראת "חילה מונסטר" (עמ' ‭;(166‬ הספרדי "חוקר הארצות" שהמספר נזכר בו בהגיעו לניו־מקסיקו לא נקרא נווארז ‭(Narvaez)‬ אלא נרוואז (עמ' ‭,(230‬ ועוד. חבל. 

• מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות