שיר כאב

הצער מסתער על האוזניים כבר בשיר הראשון, "עולה ויורד". נעם רותם שר במונוטוניות מכוונת על לילה רחוק מהבית, "בבניין הגדול". המטען שלו כבד דיו, כך שאין לו צורך להוסיף דרמה ולציין שמדובר בבית חולים. מי שמקשיב מעבר לקולו, כבר מבין. המילים חזקות אבל השיר מאופק. וככה לאורך כל אלבומו השני "עזרה בדרך".

שברירי אך יציב

לחניו נעים בין שני סוגים: העליזים יחסית, הנעים במהירות שכמו רוצה לפרוק כבר את המעמסה, הם כמוסה נוחה לבליעה, שממנה משתחררים בקלות החומרים המרים. יש אפילו סוכריות ממתיקות, כמו למשל סולו הגיטרה התזזיתי של גיא שמי בשיר "לפעמים זה קשה". הלחנים השקטים-איטיים משמשים מעצור, בלם לאותם חומרים שעלולים להיות מסוכנים כשהנפש צורכת אותם בצורה לא זהירה. כמה מהם (למשל "לפני תהום" עם איכות שמוליק קראוסית ו"קול פנימי") יפים בשבריריותם.

יש משהו נועז, מסתכן, כמעט מתאבד, אך גם בטוח בעצמו בהחלטה להוציא יצירה

שכזו. הוא עלול לתפקד כאלבום תראפיה, מרפא את יוצרו, אך לא נגיש לאחרים, או להרתיע את ההמונים, שעלולים לחשוש מהכניסה לטריטוריות האפלות. אבל "עזרה בדרך" מצליח להתעלות מהאישי לאוניברסלי ומעניק את החסד שבאמנות טובה: זיכוך הכאב הפרטי באופן שקוף עד כדי מראה שבה נשקפים כאבי המאזינים על מנת לפרקם, וחוויה של יופי, שמרומם את המאזין למקום שבו שוכנות התקווה והנחמה הנצחיות.

רותם מספק אותן בשם האלבום, ששיר הנושא שלו מתחייב להגיע עם הסיוע, וב"שיר מהקומה התשיעית", השיר האחרון שמשאיר טעם ממכר והימנוני באופטימיות המתנגנת שלו. "צריך לחשוב חיובי", הוא שר שם, ומפרט: "תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום. ויש לב שצריך אותך".

• "עזרה בדרך", נעם רותם, "נענע דיסק"