פג תוקף

לכל אחד מאתנו יש לפחות זמרת, להקה או זמר אחד שאנחנו באמת, אבל באמת, מעריצים. מישהו שבשביל הופעה שלו היינו מוכנים לשלם אלפי שקלים. מה שקלים? היינו מוכנים לעבוד בפרך שנה כדי לפגוש אותו אישית לשעה. נמשיך לקנות כל דיסק חדש שלו, אפילו שלחברים שלנו קצת נמאס לשמוע כמה שהוא הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה מעולם.

מעריצי מוזיקה - אנחנו מעריצים אתכם. מה זה מעריצים אתכם, גם אנחנו כאלה. וכמוכם, גם אנחנו לפעמים כל כך עיוורים מהערצה, שאנחנו לא מוכנים להודות בגרוע מכל: הם כבר לא מה שהם היו פעם. נגמר להם הסוס. אבד עליהם הכלח. פג תוקפם. התגובות לסיקור ההופעה של מדונה ב-Live Earth הוכיחו לנו שיש בישראל יותר ליקויי שמיעה משחשבנו, ושלא חסרים מעריצי מדונה שיטענו שהיא אלוהים עלי אדמות, גם אם היא תוציא הקלטה שלה מדברת אל שואב אבק. והם לא היחידים.

אז למענם, למענכם וגם קצת למעננו, החלטנו לעשות את העבודה השחורה ולהודות בפומבי במה שהתכחשנו לו שנים - לא מעט אמנים, בעיקר אלה שנחשבים לאלילי רוק או פופ, איבדו את זה כבר מזמן. הנה כמה כאלה שצריכים לפרוש בשלווה לאחוזת הענק שלהם ולגדל את ילדיהם בשקט, בלי להמשיך להציק לנו באוזן.

מדונה

תחילת הקריירה: 1982

כשאומרים "מלכת הפופ", הדבר הראשון שקופץ לנו לראש הוא מדונה. זו כבר אקסיומה מקובלת: מדונה = מלכת הפופ. אחרי שנים שבהן ניסחה במו חזיותיה המחודדות את כל כללי הפופ המסחרי המוכרים לנו היום, כבר ברור לכולנו שמלכה יש רק אחת. בלי מדונה לא היו לנו בריטני (ואת הנשיקה ביניהן), כריסטינה, פוסיקאט דולז, אפילו רוני סופרסטאר. חלקכם בטח תטענו שעדיף בלעדיהן.

מדונה. התרוקנה (צילום: איי אף פי)

קשה, אפילו בלתי אפשרי לדמיין את הפופ של 20 השנים האחרונות בלי מדונה: השירים, הריקודים אבל בעיקר הפרובוקציות, הסקס, התעוזה, החדשנות. מדונה הייתה האישה הראשונה בפופ שהפכה את עצמה, ולא את המוזיקה שלה, לתעשיית ענק של אדם אחד. היא מכרה לנו את המותג "מדונה - האישה המתחדשת לעד". בסופו של דבר, זה גם מה שהביא למפלתה.

תאריך תפוגה: 2000

"Music" היה האלבום האחרון של מדונה שהכיל, ואי אפשר להפריז בחשיבות הדבר, שירים טובים. "Music", "What It Feels Like For A Girl" וגם "Don’t Tell Me" המצוין עם קליפ הקאובויז הוכיחו שמדונה לא נפלה מהסוס, ושהיא סקסית בטירוף גם בגיל 40. אבל האלבום הזה גם חשף את השיטה הפגומה של מדונה להתחדשות עצמית. היא לא ממציאה, אלא כמו בקליפ הנ"ל, היא רוכבת.

עינה החדה קלטה את האלקטרוניקה הצרפתית שפרחה שלוש שנים קודם לכן וגייסה את המפיק מירווייז, בדיוק כפי שגייסה את ויליאם אורביט כמה שנים אחרי שהאלקטרוניקה הבריטית להטה. מאז Music, מדונה התרוקנה. American Life זכה לביקורות מחרידות, והאלבום החדש רוכב באיחור של חצי עשור על הרטרו לאייטיז.

ההופעות שלה עדיין שוברות שיאים, כי שם היא עדיין מוכרת את החבילה והמותג (ריקודים, הפקה מושקעת, פרובוקציות שכבר לא ממש מזעזעות), אבל מדונה הפכה מחתולה פראית לדודה זהירה. נערה חומרנית שלנו, מכירה את הנשים בנות ה-60 שהולכות עם חולצות בטן וג'ינס נמוך בניסיון נואש להיות סקסיות ואופנתיות? בקרוב תיראי מגוחכת כמוהן. 325 מיליון דולר נשמע לנו המון, שמך כבר חקוק לנצח בספרי ההיסטוריה. אולי לקראת גיל 50 שיגיע בשנה הבאה, הגיע הזמן לאלבום רציני, ליצירה בוגרת?

U2

תחילת הקריירה: 1976

כבר 31 שנה הולכת ומרחיבה U2 את הקהל שלה, צועדת בראש מאבקים חברתיים ונחשבת ללהקת הרוק הגדולה בעולם (כשהאלבום הכי פחות מצליח שלה מכר "רק" פלטינה בארה"ב). אבות ובנים הולכים יחד להופעות הענק שלה, ועשרות להקות ענק אחרות צועדות בשבילים שהיא כבשה, כשקולדפליי היא כמובן הדוגמה הברורה ביותר.

הלהקה היחידה שקיבלה iPod על שמה היא כבר קונצנזוס, עם 11 אלבומים מצליחים והופעות סולד אאוט גם אחרי 30 שנות פעילות רצופות, איש לא מתווכח על מקומה של U2 כאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה של הרוק.

תאריך תפוגה: 1993

עד Zooropa הייתה U2 להקה חדורת תשוקה. המנוני האצטדיונים ואלבומי המופת

 שלה הרעידו את אירופה, ואף חצו את האטלנטי וכבשו את ארה"ב. מיליארדי אנשים צפו בה עומדת בפסגת פסטיבל Live Aid ב-1985. השירים שלה מאותה תקופה מרגשים גם היום, והאמנות שלהם הכתיבה את תדמיתם כלהקה אידיאליסטית ומשובחת.

ב"זורופה" הפכה U2 ללהקת פופ נטו. לא רק בגלל השימוש באלקטרוניקה, אלא כי התדמית התחילה להכתיב את האמנות. ההופעות הפכו להצגה מטורפת של צעצועים וטכנולוגיה, ולשירים, בואו נודה, כבר לא הייתה אמירה. U2 הגיעה למצב בו היא עשתה שטויות סתם כי היא הייתה יכולה, ואף אחד לא יגיד ללהקה הכי גדולה בעולם מה לעשות. כן, היו לה מאז כמה שירים טובים, אבל מעט מדי ומאוחר מדי. לא משהו שאי אפשר לקבל היום ממאה אמנים אחרים שנשמעים בדיוק כמוה.

לפעילות הפוליטית של בונו יש כיום יותר חשיבות, משמעות והצדקה מלשלושת האלבומים שהוציאה הלהקה ב-14 השנים האחרונות. בונו, ידידנו, הפרלמנט האירי צמא לאנשים כמוך, חדורי מרץ, אמונה, מוסר ונחישות. במוזיקה אתה כבר לא מפגין את התכונות האלה כמו פעם.

אלאניס מוריסט

תחילת הקריירה: 1990

חייבים להודות, קלישאתי ככל שזה יהיה, לאלאניס מוריסט היה קטע מגניב. בשנות התשעים הנפלאות פרצה לה הקנדית המוזרה. היה לה הרבה אנרגיה, היא עבדה עם הרוקיסטים הכי מגניבים (טיילור הוקניס, פלי, דייב נאברו), כתבה טקסטים נוקבים ולא ממש שגרתיים לזמרות באותה התקופה, והרבה חוצפה. חוץ מזה, היא גם פרצה בזכות שירים טובים.

מוריסט הביאה איתה מלודיות ודגשים שהיו משב רוח מרענן בנוף הרוק הנשי באותן שנים. גם אם לא היית מעריץ גדול של המוזיקה העכשווית או של זמרות בכלל, זה היה בסדר לאהוב את אלאניס. אבל מרוב הבסדר הזה, והאובר מיוחדות שלה, היא הפכה עייפה ומשעממת.

תאריך תפוגה: 1999

נעשה פה חסד. חכמים רבים היו שמחים להספיד את הקריירה של מוריסט הרבה קודם. בערך רגע אחרי שיצא האלבום "Jagged Little Pill". אותו אלבום מעולה שעשה אותה מפורסמת. אבל לא, באלבום שאחריו - Supposed Former" Infatuation Junkie" אפשר היה למצוא עוד כמה יציאות בודדות ונעימות, ושנה אחר-כך מוריסט השתתפה בעוד כמה דברים שיש לציין לשבח: היא שיחקה את אלוהים בסרטו המעולה של קווין סמית' - "דוגמה", ושרה שיר יפייפה עם דייב מת'יוס בנד שנקרא "ספון".

אבל מאותה נקודה, הכל התדרדר. מוריסט לא הצליחה לשחזר את הייחוד שלה בשיריה החדשים, וכל צעד שנעשה בכדי להזכיר לנו כמה מגניבה היא אלאניס, נראה כצעד שיווקי נואש וחסר משמעות. לדוגמה - ההוצאה המחודשת והמשונה של "Jagged Little Pill". האלבום הוצא מחדש רק בגרסאות אקוסטיות. דרך נפלאה למכור פעם נוספת את מוריסט "המגניבה", אבל דווקא ההיפך קרה. האווירה הטובה שהייתה סביב האלבום המקורי - התקלקלה.

מוריסט הפציעה באחרונה עם יציאה אחת חביבה והפיקה גרסאת כיסוי וקליפ משעשע לשיר "My Humps" של הבלאק אייד פיז. אז זה היה חביב. אבל את הטעם המוזיקלי, אלאניס מזמן איבדה, ואנחנו איבדנו את הסבלנות.

טופאק שאקור

תחילת הקריירה: 1991

מי שהיה הילד הצעיר והאלמוני בחבורת הראפ של "דיגיטל אנדגראונד", הפך תוך שנים ספורות לראפר הכי חצוף, הכי מוכשר והכי מסקרן בתעשיית המוזיקה בכלל ובסצנת ההיפ-הופ בפרט. טופאק היה ראפר מסוג אחר וגם אדם לא שיגרתי, הטקסטים שלו ומעשיו הפרובוקטיביים הסעירו את מעריצי ההיפ-הופ בעולם שללא הרף שיבחו את טופאק וסיפרו שמצאו את מרטין לותר קינג החדש.

ב-96 טופאק נורה למוות. המעריצים, התעשייה, עולם המוזיקה כולו היה בשוק כשהוא איבד את החייל המוכשר. רגע אחרי מותו, ועד היום, השושלת האדירה ומה שטופאק השאיר מאחוריו ממשיכה לצלצל שוב ושוב באוזניים של כל חובב מוזיקה שחורה, ובגלל הקמפיין האין-סופי הזה, טופאק כבר נמאס.

תאריך תפוגה: 1997

זמן לא רב אחרי שהלך טופאק לעולמו, יצא אלבומו המצוין " The Don Killuminati: The 7 Day Theory" תחת השם "מקאוולי" שטופאק אימץ לעצמו. טופאק אמור היה לראות בחייו את האלבום יוצא, אך לא זכה לכך. מאותה השנה החלה אמו של טופאק, חברות התקליטים בהם הוא היה חבר וחבריו להוציא בסדרתיות עוד ועוד הקלטות שלו מעודו היה בחיים. באותה שנה יצא יצא גם האלבום "(Are you still down? (Remember me" שבו היו כמה שירים טובים. אבל זהו, זה היה קו הסיום.

מאותו הרגע השירים והאלבומים של טופאק יצאו החוצה מבלי שום קונספט, שום רעיון ושום רגש. נכון, מדובר בהקלטות שהראפר המצוין הקליט לפני מותו, ולפעמים מפתיעים אותנו עם משהו שעוד לא שמענו בעבר, אבל בסך הכל מדובר בדרך מאוד יפה לעשות בוכטות של כסף. את המסר והמטרה כמו שהופיעו באלבומיו האדירים שהפיק כשהיה בחיים, לא ממש מצליחים לראות. הידעתם שלאמינם יש שיר עם טופאק? ושלאייקון יש שיר עם טופאק? די, לא לכל אמן היפ-הופ מצליח צריך להדביק את טופאק בשביל לראות עוד כמה גרושים. טופאק המוכשר הוא "פסה". ואתם יודעים מה? זה בכלל לא באשמתו.

הרולינג סטונס

תחילת הקריירה: 1962

באמת שאין צורך להכיר לכם את הסטונס. הלהקה הענקית שהייתה חלק אדיר מגל הלהקות האנגליות בשנות השישים, הייתה ועדיין נחשבת ללהקה השנייה בגדולה בעולם (מיד אחרי הביטלס), בכל הקשור למעריצים מסביב לעולם, הופעות ענק, הון אדיר שבידיהם ושאר ירקות. ומה יש לומר? כל הכבוד לה. מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס, רוני ווד וצ'ארלי ווטס הם באמת מוזיקאים מוכשרים ודגולים, וכך גם מוזיקאים אחרים שניגנו בלהקה. אבל מגיע שלב שבו חייבים לומר: "רגע, אולי ניקח נשימה ונפסיק את הקרקס הזה?"

תאריך תפוגה: 1974

הלו? ווייק אפ. דה סיקטיז אר אובר. שנות השישים הביאו איתם יצירות מוזיקליות אדירות, סגנונות חדשים ומהפכה תרבותית שלמה. אבל כמו שהביטלס, ג'ימי הנדריקס, הדורס, ג'ניס ג'ופלין - כולם מהפכנים תרבותיים שהפסיקו את הפעילות בתחילת שנות השבעים, ככה היו צריכים גם הסטונס. נכון, רוב האמנים שהוזכרו לצערנו הלכו לעולמם. אנחנו כמובן לא מייחלים למותו של אף אחד, אבל גם כל התקופה, החוויה, והאווירה מתה, והסטונס היו צריכים להתחשב בכך.

ב-74' הוציאו הסטונס את האלבום שנושא את שם השיר – "It’s Only Rock And Roll and I Like It. כמו הרבה שירים של הסטונס, גם השיר הזה הפך ללהיט היסטרי, ובאותו הזמן אפשר היה למצוא שרידים אחרונים של אותה המוזיקה שגרמה לכל כך הרבה אנשים להתאהב בלהקה הזו.

יותר מ-30 שנה חלפו והסטונס לא מפסיקים. למרות שהם עדיין מופיעים מול מיליוני אנשים ומרימים הפקות ענק. המוזיקה כבר שנים לא נשמעת אותו דבר. ולפעמים עדיף להסתפק באיזה די.וי.די טוב מאותה התקופה, מאשר ללכת ולצפות בכל הפומפוזיות הזו.

סטינג

תחילת הקריירה: 1974

גורדון סאמנר, הידוע בכינויו סטינג, הוא שועל ותיק ומנוסה בשדות הזהב המוזיקליים. יחד עם "הפוליס" הוא שבר כל שיא מכירות הידוע לאדם, גרף 15 פרסי אמי והשתכן בדרך קבע בצמרות מצעדים. אחד הכוכבים הגדולים ביותר של שנות השמונים הפך גם לאמן סולו מצליח אחרי התפרקות הפוליס, עם להיטי ענק כמו "English Man In New York", "If You Love Somebody Set Them Free", "All This Time" ו-"Shape Of My Heart", אם למנות מעטים מתוך רבים. בין השאר טיפח סטינג קריירת משחק, וכיום, אחרי שלא שכח להופיע גם אצלנו בשנה שעברה, הוא סובב את העולם בסיבוב הופעות האיחוד של Police, שהתאחדה לאחרונה לצהלות הקהל.

תאריך תפוגה: 1996

הנפילה החלה מספר שנים אחרי אלבומו המצוין Ten Summoner's Tales, שניפק שירים נפלאים כמו "Fields Of Gold"  "Shape Of My Heart" ו-"It's Probably Me" עם אריק קלפטון. האלבום הבא אחריו היה פושר בלבד, כשאת תעודת הפטירה הרשמית הגיש פאף דאדי עם הרימיקס שלו ל-"Roxane", שיצא שנה מאוחר יותר לבושתם הגדולה של מעריצי סטינג הוותיקים.

מלבד Brand New Day מ-99', שהיה הצלחה מסחרית נאה אך סיפק טיול פלקטי למדי בחוגי מוזיקת העולם, סטינג הוציא מאז, בעצם, אלבומים שאפשר לומר עליהם מקסימום "נחמדים". הם לא מחרידים, אבל אין בהם שום זכר לסטינג המקורי, שבקולו אפשר לשמוע את ההנאה שביצירת המוזיקה.

נחמה פורתא אפשר למצוא באלבום ההופעה האקוסטי ברובו All This Time, שהוקלט ב-11 בספטמבר 2001 באיטליה. חבל, כי כשסטינג מתיישב עם חבורת נגני ג'אז ומראה מה הוא יודע לעשות עם הבס, הוא שווה כל רגע. אבל האלבומים שלו פשוט לא מספקים את הסחורה, והאיחוד עם הפוליס נראה כמו סוג של כניעה. כמו לומר "אוקיי, אני יודע שאני כבר לא מעניין לבד. חכו, אני מביא כמה חברים".

אואזיס

תחילת הקריירה: 1991

להקת הרוק הכי מצליחה באנגליה ב-12 השנים האחרונות הגיעה בשיאי הקריירה שלה לגבהים שהזכירו את הביטלס. פרצופם נמרח על כל שער, "מלחמת הבריטפופ" המתוקשרת עם בלר ליבתה את המכירות של שתי הלהקות במאות אלפים, הם שברו את שיא המכירות לאלבום בכורה, למופע (רבע מיליון איש בשני ערבים רצופים), וזכו הן לשבחי המבקרים והן למכירות של עשרות מיליונים (עד היום מחזיקים אואזיס במקום השלישי במצעד המכירות הבריטי של כל הזמנים).

תאריך תפוגה: 1997

כמו רוב הטרנדים והלהיטים בבריטניה, גם אואזיס נסקו בשניות וצנחו מהר לא פחות. שלוש שנים בלבד אחרי אלבום הבכורה המעולה, שנתיים אחרי האלבום השני המעולה לא פחות, הגיע Be Here Now שסימן את תחילת ההתדרדרות.

התקשורת הבריטית, כהרגלה, ניפחה את הלהקה מעבר לכל פרופורציות אנושיות. הלחץ הציבורי והעיתונאי לקראת האלבום השלישי היה בלתי נסבל והציפיות היו כל כך מופרזות, שגם סרג'נט פפר שני היה מתקבל כאכזבה. וזה בהחלט לא היה סרג'נט פפר שני. זה היה אלבום רוק נחמד, ולא יותר מזה. אפילו חברי הלהקה היו מאוכזבים. נואל מיהר להכריז שחלק מהשירים הם "פשוט חרא", והאשים את הסמים וחילוקי הדעות בתוך הלהקה. ליאם סתם תירץ בכך ש"זה אחלה דיסק, הוא פשוט קצת ארוך". עם שירים של 7 ו-9 דקות, קשה להתווכח איתו.

שלושת האלבומים הנוספים מכרו פחות ופחות, והלהקה עם התספורות הכי מדכאות ברוק הפכה במהרה לסוס של טריק אחד, שממחזר שוב ושוב את אותם השירים, אותו המבנה, אותו הסאונד. האחים גאלגר נשמעים טוב הרבה יותר כשהם מתארחים בפרויקטים אחרים, כמו Death In Vegas ו-The Chemical Brothers, ואף על פי שהסינגלים שלהם עדיין מתקבלים בבריטניה באהדה, גם המעריצים הקבועים כבר מצביעים ברגליים. בשלב מסוים גם להם נמאס לשמוע שוב את הביטלס עם דיסטורשן.

ג'נסיס 

תחילת הקריירה: 1967

ללא ספק, "ג'נסיס" הייתה מאחת הלהקות הפרוגרסיב המעניינות והמעולות ביותר שידעה המוזיקה המודרנית. כל המוזיקאים בלהקה בורכו בכישורים מיוחדים, ויחד עם להקות כמו "קינג קרימזון", "יס" ו"אמרסון לייק ופלמר" הצליחו ליצור את המוזיקה החדשנית והכל כך מרגשת.

אבל כמעט כל חובב מוזיקה יודע שג'נסיס מחולקת לשניים. ובסוף שנות השבעים, כשהם נשארו רק שלושה והפכו ללהקת פופ למהדרין, נוצרה להקה אחרת, בלי שום קשר לאותם השירים והצלילים האדירים. אז אולי פיל קולינס וחבריו יצרו מאז כמה שירים נחמדים, אבל שוב, לא מדובר באותה הלהקה, אלא במשהו אחר לגמרי.

תאריך תפוגה: 1976

יש שיאמרו שמאז שפיטר גבריאל עזב את הלהקה, אפשר כבר היה להספידה. אבל ב-"A Trick of the Tail", האלבום הראשון שנעשה ללא גבריאל, ובו קולינס ניצב לראשונה לגמרי לבדו בעמדת הזמר, אפשר למצוא יצירות מהוקצעות בעל אופי ג'נסיסי טיפוסי. אבל עם המעבר מהתופים למיקרופון, קולינס החל למשוך עוד ועוד לכיוון הפופ הדביק והמטופש, עד שהלהקה שינתה את צורתה.

יכול להיות שיש להאשים את שנות השמונים בהן להקות רבות וטובות עשו לעצמן עוול והובילו מהלכים מוזיקלים משונים. אבל בעוד שג'נסיס העדיפו לכתוב שירים סתמיים וחסרי כל רגש, פיטר גבריאל, חברם לשעבר, עקף בסיבוב ודווקא ניצל את שנות השמונים לטובתו. בקריירת הסולו שלו באותן שנים, הוא הפיק יצירות מבריקות כמו: "Sledgehammer", Shock The Monkey"' Steam" ו-"Don't Give Up" אותו ביצע יחד עם קייט בוש.

בשנה שעברה, קרה הנורא המכל - ג'נסיס התאחדה. יש שחשבו שעם עזיבתו של קולינס, הם כבר לא יצטרכו לשמוע על השלישייה. אבל האיחוד הגיע, ובגדול. ג'נסיס חזרה להופיע באיצטדיונים ענקיים, פארקים גדולי מימדים, והיא גם חזרה לצחוק כל הדרך אל הבנק. כמובן, עם אותם שירים טיפשיים.

האמת חייבת להיאמר: העובדה שהשלושה חזרו לפעולה ועורכים הופעות ענק בכל העולם, לא הופכת אותם מיוחדים. רק לעוד יותר משעממים, למרות שכבר קשה לרדת נמוך יותר. אם במוזיקה עסיקנן, והמוזיקה היא מה שמעניין אותנו, אז אפשר תמיד לשים את אחד מהדיסקים המופתיים של הלהקה מתחילת שנות השבעים, וליהנות מכל שנייה. וחוץ מזה, פיל קולינס היה אחלה מתופף, בשביל מה בכלל הוא עזב את זה?