כולם מדברים על שלום

אמש, ערב תשעה באב, נערך במצעד פסטיבלי ההידברות. כל שנה והנושא שלה - פעם מתנחלים ושמאלנים בצל ההתנתקות, ורוב הזמן דתיים וחילוניים במיזמי "צו פיוס" למיניהם. מכיכר רבין ועד שער האריות, מתיאטרון "החאן" ועד בית המדרש "עלמה" ישבו קבוצות קבוצות ודיברו על משמעות האבל והחורבן.

בשנים האחרונות משגשגת במקומותינו תופעה שראוי לברך עליה. ניסיונות ההידברות וההתקרבות נועדו להפוך את האבל הלאומי על חורבנו של בית המקדש לאקטואלי, רלוונטי ובעיקר נגיש לציבורים רחבים. יותר ויותר חילוניים, שמנותקים ממשמעות היום - מי מבורות וחוסר ידיעה ומי מבחירה חילונית אתאיסטית - בוחרים להשתתף בקבוצות לימוד מגוונות שבהן מנסות דמויות ציבוריות שונות לפרש ולבאר בדרכן סוגיות הקשורות ביום הקדוש.

פעמים רבות נראים מעגלי הלמידה האלה כמו המעגל מימי דן שילון: שמאלני אוהב מתנחלים, חרדי תושב רמת אביב שחי בהרמוניה נפלאה עם שכניו הבורגניים, חילוני אתאיסט שמטיף לסגירת בתי הקפה בט' באב, מתנחל שמאמין בפתרון מדיני של שתי מדינות לשני עמים.

קל מאוד לשבת בחברותא דביקה בערב קיצי ולח, ולהגג גבוהה גבוהה בעניינים שברומו של עולם. ממילא בתי העינוגים, בתי הקפה והפיצוציות סגורים מתוקפו של חוק, ויש משהו כמעט טרנדי בבילוי האינטלקטואלי, סמי דתי-רוחני. תחושתם של האנשים המשתתפים בקבוצות לימוד אלה היא לעיתים קרובות התרוממות רוח, תחושה של קירוב לבבות ואחוות אחים. נודה ולא נבוש, אף אנו השתתפנו השתתפות פעילה באחדים מן הערבים הללו.

אתם ואנחנו

אך נראה שהגיעה העת לבחון האם אכן חל שינוי. האם "צווי הפיוס" למינם, וקבוצות הלימוד השונות חוללו שינוי תודעתי-תרבותי אמיתי בשיח הישראלי המרכזי. למרבה הצער, התשובה היא שאנחנו רחוקים משם כמרחק כיכר רבין משער האריות.

לפני שבועות מספר געשה הארץ והצטלצלו האוזניים כאשר פקיד משרד המשפטים סטר בחוזקה על פניו של ח"כ יעקב כהן מאגודת ישראל. גדולי מעצבי דעת הקהל והפובליציסטים המובילים, שחלקם השתתפו אמש בערבים שהתקיימו בכיכר רבין, מדרשת "עלמה" וכולי, יצאו להגנתו של הפקיד המכה.

שר המשפטים בכבודו, ניזון מהרוח הגבית של אותם אנשים, הילל את עבודת הפקיד. הסתייגותם מהאלימות הייתה כה רפה, עד כי נבלעה במילות ההלל שקשרו לפועלו של הפקיד המכה. נדמה כי הסטירה הייתה בכלל סטירת חיבה מבית מדרשו של מר"ן.

דמיינו סיטואציה אחרת, רק לרגע קטן בבקשה, סיטואציה הפוכה. מה היו כותבים כל אותם מעצבי דעה ופובליציסטים? מה היו כותבים בימים שבהם הם לא באים להטיף לדו-קיום וסובלנות בכיכר?

זוהי רק דוגמא, טרייה ובולטת אמנם, אך רק אחת מיני רבות. השיח התקשורתי עדיין מחולק לאתם ואנחנו. הביקורת, לעיתים הארסית, צבועה ברוב הפעמים רק בצבע אחד. אותם פובליציסטים ומובילי דעה ימשיכו להמתיק מילים בכיכר. ימשיכו לדבר גבוהה בחשיבות קירוב לבבות, הבנה ופיוס. וכשייגמר הערב, וישככו תרועות הפסטיבלים, ישובו לנאץ, לבקר, ולצדד רק בצד אחד. מהם לא תצמח לכם ישועה והצלה.

לכם אחיי החרדים, אם תרצו לשמוע מילים יפות לכו אל כיכר העיר או אל שער האריות, אך אם חפצים בצדק הנכם – עשו זאת בעצמכם. לכן, בפעם הבאה שמחטיפים לכם – החטיפו בחזרה, ובפעם הבאה שמגדפים אתכם – גדפו בחזרה. צום קל.