שתף קטע נבחר
 

הגידו לא לוועידה

הבעיה המרכזית בנאום בוש היא היוזמה לקיום ועידה בינלאומית בנובמבר הקרוב

דוברי הממשלה אמנם מציגים זאת כהישג, אך האמת היא שזימון הוועידה הבינלאומית על-ידי הנשיא בוש הוא מכה לדיפלומטיה הישראלית ואות אזהרה לגבי יציבות היחסים בין ישראל לארצות הברית.

 

ההחלטה לקיים את הוועידה הייתה על-פי כל הסימנים בבחינת הפתעה לממשלתו של אולמרט, והדבר עלול לבשר על עידן חדש של חוסר-תיאום מדיני גובר בין וושינגטון לירושלים. מסתבר שחולשתה הנראית לעין של ממשלתה הנוכחית של ישראל גורמת לממשל בוש מצד אחד להתחשב פחות ברצונותיה, ומצד שני לחפש נתיבים חדשים לקידום פתרונות, או לפחות מראית עין של פתרונות לבעיה הישראלית-פלסטינית כמשקל נגד לבעיות שיש לו בעיראק. זאת, גם אם פתרונות אלה אינם מקובלים על ישראל.

 

אמנם כבר היו דברים מעולם, כלומר, נעשו גם בעבר ניסיונות לגרור את ישראל לדיונים במתכונת בינלאומית כזאת או אחרת, אך כל ממשלות ישראל בעבר מצאו דרכים לסכל יוזמות מסוג זה עוד טרם קרמו עור וגידים. זכור במיוחד המהלך של בגין ודיין להביא לביטולה של וועידת ז'נבה שאמורה הייתה להיערך על בסיס הצהרה אמריקנית-סובייטית משותפת שלא ניבאה טובות לישראל. הסיבה שישראל תמיד התנגדה, והייתה חייבת להתנגד גם עכשיו לוועידה מעין זו, היא שאין כל אפשרות סבירה שבקונסטלציה שבו היא ניצבת לבדה מול מדינות ערביות, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי ידה לא תהיה על התחתונה.

 

גם אמריקה תהייה שם, נכון, אך גם האינטרס המנחה של אמריקה היום איננו זהה תמיד לאינטרסים המנחים של ישראל – ומכל מקום, קשה לצפות מהאמריקנים, במצבם הבינלאומי הנוכחי והמעורער, שירצו להתעמת יתר על המידה עם המשתתפות האחרות ובפרט כשבחלק מהנושאים הקריטיים ביותר, כגון ירושלים, התנחלויות ואפילו הגבולות, עמדותיהם אינן כה שונות מאלה של הגורמים האחרים במשוואה הדיפלומטית.

 

רק בנושא הפליטים קרובה ארה"ב אלינו, אך גם בעניין זה תידרש הרבה נחישות וחכמה מדינית מצד ישראל לבל תתקבל בוועידה נוסחא כמו זו שהועלתה בטאבה ולו נתקבלה, לא זו בלבד שהייתה מכירה עקרונית בזכותם של הפליטים להיכנס למדינת-ישראל, אלא שהייתה פותחת פתח למימוש ה"זכות" הזאת.  

 

דוברו של אבו-מאזן, כבר הבהיר מה הצד הערבי ידרוש בוועידה המתוכננת: לדון לאלתר בהסדר הקבע – וכמובן על-פי התביעות האולטימטיביות שלו. נאומו של בוש מרמז על כך שארה"ב תומכת לפחות חלקית בדרישה הזאת – גם אם לא בכל פרטיה. "אך הרי ישראל הלכה לוועידת-מדריד", יאמרו, כלום לא הייתה זאת וועידת בינלאומית? התשובה היא לא. מדריד לא הייתה אלא טקס בינלאומי חגיגי לפתיחת מו"מ ישיר וניפרד, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל לאויביה: ירדן והפלסטינים, סוריה ולבנון.

 

לא רק זאת, אלא שלקראת המו"מ קיבלה ישראל מארה"ב שורה של התחייבויות והסכמות שהיו עשויות להיות בעלות חשיבות לטווח ארוך – אילולא הושמו לאל על-ידי הסכם אוסלו. הממשלה שלנו מאמינה משום מה שקשריה עם הקהילה הבינלאומית השתפרו בצורה כזאת שאין עוד מה לחשוש מלחצים בנושאים החשובים לנו. אך גם אם חל שיפור מבחינה זאת, ואכן חל, אין בכך כדי להבטיח שבוועידה הבינלאומית המתוכננת נגלה בין משתתפיה משענת איתנה ואמינה לעמדותינו בחלק מהנושאים החיוניים ביותר מבחינתנו.

 

יש בנאום בוש גם נקודות חיוביות כמו למשל, הדרישה ממדינות ערב (והכוונה בעיקר לסעודיה) להכיר במדינת-ישראל – אך אין בכך כדי להמעיט מהשלילה שבסעיף העיקרי שבו: היוזמה וקיום ועידה בינלאומית בנובמבר הקרוב. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים