יציאת עיראק: מיליוני הפליטים בירדן - תמונת מצב

רבכה מאושרת היום. לפליטה העיראקית בת ה-68 יש חדשות טובות, והיא שמחה לשתף בהן את צוות מרפאת הפליטים של ארגון הסיוע הקתולי הבינלאומי "Caritas" , הפועלת בשכונת האשמי אל-שמאלי בעמאן. רבכה ובתה, שבקרוב יעקרו לקליפורניה, הן נשים ברות מזל. אחרי שלוש שנים של חיי דוחק באחת משכונות העוני בעמאן, יש להן סיכוי לחיים חדשים הרחק מכאן, חיים שמרבית הפליטים העיראקים שנמלטו לירדן יכולים רק לחלום עליהם. 800,000 מהם מתגוררים כיום בעמאן לבדה, ובארבע השנים האחרונות פחות מ-4,000 פליטים היגרו למדינה שלישית, כ-2,000 מהם לארצות-הברית. "היא עונתה קשות בידי קיצוניים בעיראק שניסו לגלות היכן בתה מסתתרת", מתרגמת סוהאד זוואפי, סגנית מנהל הקליניקה, את דבריה של רבכה הדומעת. "עכשיו היא סובלת מנזק חמור שנגרם לכבד שלה כתוצאה מהמכות שספגה".  

כשעה לאחר שדלתות המרפאה נפתחו תור ארוך משתרך בחדר ההמתנה, וזוואפי מספרת שהיא מתעתדת להכפיל את צוות העובדים במקום בחודשים הקרובים. חודשיים בלבד חלפו מאז שהקליניקה, בו מטופלים מדי חודש כ-3,000 איש, החלה לפעול. שלושה עובדים סוציאליים, חמישה רופאים, גינקולוגית ורופא שיניים מועסקים כאן, וידיהם מלאות עבודה. ארגון "קאריטס", אחד מני רבים שחבר לנציבות הפליטים של האו"ם בניסיון לסייע למאות אלפי העיראקים שנמלטו ממולדתם, מפעיל חמש מרפאות דומות בעמאן ובעיר זרקא הסמוכה, כולן עמוסות. נוכח דיווחי נציבות הפליטים, לפיהם כ-2,000 אזרחים עיראקים נמלטים מדי יום לירדן ולסוריה, העומס הופך למובן מאליו.   

‏ (צילום: אדי גרלד)

1

2

3

4

5

6

7

האקסודוס הגדול ביותר בעולם 

"אין בירדן פליטים עיראקים", פוסק ג'מאל, נהג מונית מקומי. "הם כולם עשירים. מאוד עשירים. הם באים לעמאן, פותחים עסקים וגם מקבלים אזרחות ירדנית. אלו לא פליטים". ג'מאל מסביר שמחירי הנדל"ן בעיר עלו באופן משמעותי משנת 2003, אז החלו פליטים עיראקיים להגיע לירדן. כך למשל, דירה שעלתה כ-30,000 דולר לפני פרוץ המלחמה עולה היום למעלה מ-70,000 דולר. השינוי ביוקר המחייה מורגש בכל אורחות החיים בעמאן, הפורחת בארבע השנים האחרונות. מרכזי קניות מפוארים נבנו, מלונות יוקרה נפתחו ומסעדות החלו לצוץ ברחבי הבירה. המקור העיקרי לשגשוג הוא ההון העיראקי הזולג למדינה מראשית המלחמה.

קשה לעורר אהדה לפליטים העיראקים. בעוד האו"ם מנסה לגייס מימון שיספק להם מזון בסיסי ושירותים רפואיים, הירדנים משוכנעים כי את המדינה מציפה אוכלוסייה אמידה בלבד. ואכן, ממרומי הקומה ה-31 של מלון הפאר לה-רויאל, אותו חנך ב-2004 מיליארדר עיראקי, קשה להבחין בשכונות הדלות בהן מתגוררים רוב הפליטים בני עמו. כ-10% מהפליטים אמידים מאוד. אפשר לפגוש אותם בבתי הקפה ובמועדוני הלילה של שכונת שמיסאני, נוהגים במכוניות מרצדס או האמר חדשות, מבלים לעת ערב עם משפחותיהם בגני עבדאללה או רוכשים

דירות יוקרה בשכנות המערביות של עמאן. והנותרים? הם חיים בעוני ומהווים נטל עצום על הכלכלה ומערכת החינוך והבריאות המקומית. כך או כך, המפגש בין אזרחי ירדן לפליטים, עניים מרודים המשוועים לעזרה או כאלה שעושרם מנקר עיניים, מוליד טינה ההולכת וגוברת.

בשנה האחרונה משקיעה נציבות הפליטים של האו"ם מאמצים רבים בקמפיין גיוס תרומות למען הפליטים שנמלטו לירדן ולסוריה. הסכום הדרוש לה לטיפול בשני מיליון האנשים, שהפכו למעמסה כבדה על המדינות ה"מארחות", עומד על 123 מיליון דולר. אלא שהבריחה מעיראק, המכונה על-ידי האו"ם "האקסודוס הגדול ביותר בעולם", רחוקה מלהיות פוטוגנית. הפליטים אמנם מעידים על התעללות קשה, איומי מוות, מקרי אונס רבים ורצח שיטתי שאילצו אותם לנוס ממולדתם, אך הם נוטים להתבולל באוכלוסייה המקומית. בהיעדר מחנות פליטים עלובים, שתמונותיהם ייגעו ללבם של עשירי העולם המערבי, קשה לשכנע אותם בנחיצות התרומות.

"הפליטים השקופים", קוראים כאן לעקורים שאפשר לאתר רק בקליניקות הציבוריות ובמרכזי הסיוע. אחד מהם הוא בית התמחוי של ארגון "Mercy Corps", שמדי יום מחלק מנות חמות למאות אנשים. בשמש הקופחת אלה ממתינים מחוץ למסגד מקומי, מצפים לארוחה היחידה שיאכלו באותו יום, ארוחה הרחוקה שנות אור מהתפריטים של עשרות המסעדות העיראקיות שנפתחות בעמאן חדשות לבקרים על-ידי בני עמם. "הפליטים חיים בקרב האוכלוסייה המקומית", מדגישה ראנא סוואיס מנציבות הפליטים של האו"ם. "למרות הסטיגמה, רובם המוחלט זקוק נואשות לעזרתנו. גם אלה שמוגדרים עתה כבני מעמד הביניים ידרדרו בקרוב אל מתחת לקו העוני, מכיוון שהם אינם רשאים לעבוד בירדן. הרי הכסף שהם הביאו עימם מעיראק יאזל בשלב כלשהו".

"שמעתי כאן כבר הכל"

ירדן, שמעולם לא חתמה על אמנת הפליטים של האו"ם, הותירה את העקורים העיראקים נטולי מעמד רשמי ואינה מתירה להם לעבוד בתחומיה. השלטונות מפעילים לחץ כבד על נציבות הפליטים, תובעים ממנה ליישבם מחדש במדינה שלישית תוך חצי שנה מרישומם בנציבות. אך למרות מאמצי הנציבות, ברור כי רוב הפליטים שוהים בירדן למעלה מחצי שנה. רבים מהם נאלצים לעבוד באופן בלתי חוקי כדי לפרנס את משפחותיהם, עבירה שעשויה לעלות להם בגירוש לעיראק. מזלה של רבכה, הפליטה שפגשנו בקליניקה, שיחק לה. כמה מאות דולרים שקיבלה מקרובי משפחה אפשרו לה לחיות בדוחק בלי להסתכן בעבודה בלתי חוקית. אולם מזלם של אחרים שונה בתכלית. רק המיליונרים העיראקים זוכים ליחס מועדף, ובעידוד שלטונות ירדן משקיעים בעסקים מקומיים.

במרכז "מיזן" לזכויות אדם בעמאן אמנם מודים באי-נחת במקרים רבים של גירוש פליטים לעיראק, אך מנהלת המרכז אווה אבו-האלאווה דווקא אופטימית. "מצבם של הפליטים משתפר בחודשים האחרונים", היא אומרת. "ארגונים רבים נרתמים לסייע להם וגם בעמדת הממשל חל שינוי לטובה. אנחנו, למשל, מייצגים פליטים רבים שנוצלו על-ידי מעסיקים כיוון שהם עובדים בלתי חוקיים, ובחודשים האחרונים מרגישים שהטיפול בהם הללו מצד השלטונות מתחשב יותר. הדברים האלה בהחלט מעודדים".

לא קל לדבר על גירוש פליטים בירדן, מדינה בה כל פעילות הומניטרית מנוטרת בקפידה בידי הממשל. מהסיבה הזו במרכז הסיוע של ארגון "Care" הבינלאומי, העוזר לפליטים לעמוד על זכויותיהם, עיתונאים מתקבלים בחשדנות ובחשש. "אסור לכם לצלם כאן", מזהירה טהרה אל-וואדי, יועצת בכירה במרכז. "הרבה מהאנשים שמגיעים אלינו אוימו לא אחת, והם חוששים שגורמים בעיראק יתנקשו בחייהם. למי שרודפים אחריהם לא תהיה בעיה למצוא אותם אם הם יצולמו במרכז", מוסיפה אל-וואדי, ששהותה במקום הניבה עשרות סיפורים מטלטלים. "שמעתי כאן כבר הכל", היא נאנחת. "עדויות קשות על אונס ואונס חוזר, דיווחים על התעללות ועינויים. כל מה שרק עולה על הדעת עבר על הפליטים, בעיקר הנשים והילדים, בדרכם לכאן". 

דור המשכילים העיראקים האבוד

על הסכסוכים העקובים מדם בין הפלגים השיעים והסונים בעיראק, שיובאו לירדן עם זרם הפליטים, קשה לדבר כאן בגלוי. היחידה שהסכימה למלט מפיה כמה מילים על הנושא, וגם זאת בחשש רב ותוך שהיא מסרבת להזדהות בשמה, היא רופאה כבת 50 המועסקת במרפאת "קריטס" שנמלטה מעיראק והגיעה לירדן השנה. "אין לי ספק שבקרב אוכלוסיית הפליטים בעמאן ובזרקא ישנם קנים של אל-קעידה", היא קובעת. "האבטלה והמצב הכלכלי מהווים כר נוח לארגון שמספק כסף ואידיאולוגיה, וברור לי שאם מדינות העולם לא יתעוררו נחזה בהידרדרות עצומה

 ובעליית ארגוני הטרור גם בירדן. לעומת האוכלוסייה הענייה לי יש מזל ויחסית קל לי שלא להיגרר לקיצוניות", היא מוסיפה. "אמנם השארתי הכל מאחור, בית, קליניקה משגשגת, מכונית ורכוש רב, אבל קיבלתי רישיון לעבוד במקצוע שלי".

אותה רופאה, המביטה במצבם ההולך ומדרדר של בני עמה מבלי שיש ביכולתה להושיע, היא אחת מיני רבים בעמאן. לכאן נמלטו מרבית העיראקים המשכילים בניסיון לשקם את חייהם, מותירים מאחור רכוש רב, קריירה ומעמד, וכאן הם מתמודדים לא אחת עם איומים מצד קיצוניים במולדת שנעזבה. "מלחמת אזרחים נוראה מתחוללת היום בעיראק", מתאר מנתח עימו נפגשנו, גם הוא ביקש ששמו לא יפורסם, שברח לירדן לפני כשלוש שנים וכיום עובד במרפאה ציבורית לפליטים. "אנשי אקדמיה, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים מסומנים, והם מועדים לחטיפה ורצח. ילדיהם של שני קולגות שלי נחטפו תמורת כופר, אחד מהם איבד את שפיותו כתוצאה מהמקרה. האמת?", הוא מסכם בייאוש, "אני כבר לא מאמין שיש עתיד לעיראק".