גדר הביטחון והמוסר

החלטת נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, שניתנה בסוגיית מעקה הבטון בדרום הר חברון, קבעה כי "המדינה בחרה שלא למלא אחר צו בית המשפט..." והצליחה להחריד את מנוחתו של חלק מהציבור הישראלי, האדיש כל כך להשלכות החברתיות, המשפטיות והשלטוניות הכרוכות בניסיון להקים את הגדר בתוואי פוליטי, תוך הצגתו החוזרת והמטעה כתוואי ביטחוני גרידא.

הקלות הבלתי נסבלת בה צה"ל, משרד הביטחון ואנשי משרד המשפטים מחליטים כי "המדינה... על אף הצו שיצא מלפני בית משפט זה, מתכוונת להשאיר את המכשול הקיים..." אינה בחזקת חריג המעיד על הכלל. בשנתיים האחרונות הולך ומתחוור כי המושגים "השורטים" של גדר ההפרדה בדפוס ה"אצבעות" של אריאל וקדומים, ו"הציפורניים" של בית אריה וקרני שומרון שלא נחתכו בתוואי הנכון, צמחו הפוך, חדרו ופצעו את הגוף.

פסיקת בג"צ בתיק נעלין החודש הראתה כיצד חילופי אלופים בפקוד המרכז נותנים מקום לשינוי תוואי שתוקן ואושר כבר על-ידי הממשלה, בשל שקולי הרצון להרחיב את ההתנחלות ולא לשם הגנה על המתנחלים, המתגוררים בה כיום. "התמיהות בנוגע לשינוי בעמדה הביטחונית גוברות לאור העובדה שהמפקד הצבאי נתן אישור עקרוני לתכנון שכונה חדשה באופן, שבתי השכונה ייבנו במרחק של 150 מטרים מגדר הביטחון", פסקה הנשיאה בייניש. "לא הוברר לנו כיצד הדבר מתיישב עם תפיסת הביטחון בדבר הצורך במרחב התרעה ומרדף של מאות מטרים מבתי תושבים ישראלים"..

תופעה מסוכנת נוספת נתגלתה שעה שבג"צ הכריע בספטמבר 2005 כי על המדינה להוציא את חמשת הכפרים הפלסטינים הכלואים במובלעת אלפי מנשה. הניסיון המתמיד להתחכם לבג"צ הוליד הצעות "יצירתיות" כמו זו של היועץ המשפטי של יהודה ושומרון בדמות "נבחנת האפשרות להציע לתושבים הבדואים המתגוררים (בשניים מהכפרים) הסדר מגורים באתר המצוי מחוץ לתחום הגדר". קרי, במקום לתקן את תוואי הגדר, "נטרנספר" את הפלסטינים.

אחד השיאים לחוליים שהדביק התוואי הפוליטי של הגדר חלק מהעוסקים בו היה פרשת מעקה הבטון שחזרה להתפרסם לאחרונה. ראשיתה בניסיון של שרון לעקוף את פסיקת בג"צ בתיק בית סוריק והחלטת הממשלה להעתיק את תוואי הגדר סמוך יותר לקו הירוק, על-ידי בניית מעקה בטון בסמוך לתוואי הישן, שנועד לנתק את דרום הר חברון משטח המחייה הפלסטיני ולחזק את ההתנחלויות הבודדות שם. כך יכולה הייתה המדינה להתהדר בקיום פסיקת בג"צ ובה בעת להבטיח את הגחמות הפוליטיות שלה.

נציגי המדינה בדיוני בג"צ לא בחלו מלהשמיע נימוקים "ביטחוניים" מגוחכים המנוגדים לתורת הלחימה הרשמית של צה"ל,. פסיקתו הברורה כשמש של השופט ברק להסיר את המעקה לא כובדה. נציגי המדינה הציגו "פתרון" שעל פניו ובעליל לא היה יכול להוות פרשנות סבירה לפסיקת בג"ץ. גם שר הביטחון וסגנו שהוכנסו לתהליך קבלת ההחלטות באיחור רב המשיכו לקבל את הפרשנות הזו שנתמכה למרבה הצער גם על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מייק בלאס. הדיון בבית המשפט הסתיים בפסיקה חוזרת לפירוק המעקה תוך 14 ימים.

סדרה של אירועים אלו ואחרים חושפת פן כואב יותר לחברה הישראלית מאשר הויכוח על תוואי הגדר. הניסיון לצבוע את התוואי הפוליטי בכסות ביטחונית גרר חלק מנציגיה הרשמיים של המדינה למחוזות שלא יזכרו לטוב. אלו שכחו כי שלטון החוק תורם לחוסנה הלאומי של ישראל הרבה יותר מעוד כמה אלפי דונמים בגדה המערבית שקברניטיה מנסים לחמוד משטח המחייה הפלסטיני, לעיתים בתוואי אנטי-ביטחוני, וכי מרות הדרג המדיני על הצבאי היא תנאי קריטי להפעלת כוח ואלימות על-ידי מדינה דמוקרטית גם אם הראשון מתקשה "לרדת לפרטים הביטחוניים" ו"נדרש לו זמן ללימוד הנושא".

אין תופעות אלו בחזקת כשלים בהפקת לקחים ובלימוד פסקי בית המשפט העליון, אלא ביטויים לרוח סוררת והרסנית הנושבת בשנים אלו מהקומות העליונות, רוח אותה יש להפסיק.

שאול אריאלי הוא חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון