גריפה, שמופי ושות' - כינויי החיבה לשיפוטכם

לקראת ט"ו באב, רועי פלוצליץ גזית גילה לכל העולם את כינויי החיבה שמרעיפה עליו אשתו האהובה, ואתם התבקשתם לשלוח לנו סיפורים משלכם הקשורים בכינויים ובשמות חיבה, בתחרות שעורך ערוץ יחסים בשיתוף עם פורטל החתונות Hnet.co.il  

להלן חמישה סיפורים לשיפוטכם (הצביעו בעד הסיפור החביב עליכם דרך הסקר שמימין לכתבה).

הסיפור שייבחר יזכה את בעליו בסדנה זוגית של יין ושוקולד, מתנת מרכז היינות איש הענבים ביפו העתיקה. כל הסיפורים שהגיעו לשלב זה מזכים את בעליהם במתנות מעוצבות בסימן אהבה, באדיבות פרינטמול

1. הסיפור של נתן: "זו גריפה שלך"

כשהכרתי את אשתי, דניז, באוניברסיטה העברית בירושלים, היה חורף קשה, וכל פעם שקבענו מפגש היא היתה מתקשרת אלי ובקול "חלוד" מודיעה לי שחטפה "גריפה" (עוד לא המציאו את המילה שפעת) והיא מבקשת לדחות את הפגישה, על מנת שאני לא אדבק.

הגננת שלי משכונת חאליסה בחיפה, שהיתה בת העלייה השנייה, החליטה שזה לא שם יאה לילד עברי במדינת האתוס המתחדשת, והחליטה לקרוא לי נתן.

ופה לא נגמר הסיפור של השמות: בגיל 16 הלכתי ללשכת גיוס בחיפה, שם עמד רס"ר וצעק למועמדים לגיוס להיכנס, כשהוא קורא במספר הזיהוי וגם בשם המלא. אחרי שלא קמתי מספר פעמים כי קראו שם לאיזה נחמן-פייביש רכטמן להכנס, פתאום הוא אמר את מספר הזיהוי נכון, ואני אמרתי לו "אבל שמי נתן רכטמן, אני לא יודע מי זה נחמן פייביש הזה".

הלכתי הביתה די מבולבל, רק על מנת לגלות שאכן אלה השמות המקוריים שלי, על שמות שני סביי – נחמן, אבא של אמי, ופייביש ( שרגא), הסבא מצד אבא.

שנים רבות לאחר מכן, כשאבי היה על ערש דווי, אמר והעז האיש הזה, שהיה סנדלר פשוט עם ארבע שנות לימוד יסודי בלבד: "אתה בני היחיד, והרכטמן היחיד לנצר הזה של שושלת המשפחה שלנו, שרובה ניספתה בשואה, אולי תחזיר את שם המשפחה שלך לשם המקורי?"

שאלתי את אשתי "גריפה" ואת בניי, יובל ואריאל, וכולם סירבו לחזור אחורה לשם רכטמן.

מה שעדיין מקומם אותי היא העובדה שיש הרבה אנשים מעדות המזרח שבטוחים שריססו רק אותם באבקת D.D.T נגד כינים, ושהאשכנזים הקולטים החליפו רק להם שמות משמות ערביים לשמות עבריים. גם משפחתי עברה את אותו "זובור" שעברו פה כולם, באווירה של חזרה למקורות והקמת מדינה יש-מאין.

2. הסיפור של דריה: "את שמופי שלי ואני שלך"

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא קוראת לאנשים בשמם הפרטי. טוב, אולי לגננת כן, ולמפקדים בצבא ולבוסים... אבל כל מי שקרוב אליי זכה לכינוי זה או אחר. כך הפך יואב ל-ג'ואבה, עידו ל-דודידו, או רחלי ל-פרג'ון.

גם החבר שלי לא הצליח להימלט מזה. לאורך השנים שאנחנו יחד, כמעט שבע, הוא זכה לעשרות כינויים, שאצל אדם רגיל עלולים לעורר תחושת בחילה קלה. שני כינויים נדבקו הכי חזק: הראשון, "יפיוף", התבשל לאור העובדה שתוך זמן מאוד קצת גילינו שהזמן שלוקח לו להתארגן לפני יציאה כפול, אם לא משולש, מהזמן שלי, וזה לא כי אני מוותרת על מקלחת / דאודורנט / גילוח, אלא כי זה פשוט הוא!

הכינוי השני, שעלול להישמע יותר נדוש, הוא "שמופי" - כן, יש עוד מאות זוגות שמשתמשים בו, אבל אני זכיתי בו כשהודעתי לחברי היקר שזה ממש לא בסדר שלי אין שום כינוי, בזמן שיש לו עשרות. אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי נרגש: "יש לי שם! את שמופי שלי ואני שלך".

אני חייבת להודות שזה די הלהיב אותי. רק מאוחר יותר גיליתי שזה בכלל לא שם מקורי, אלא לקוח מסדרת הטלוויזיה האהובה עליו, "סיינפלד". אבל כשגיליתי את זה כבר לא היה הרבה מה לעשות, השם "נדבק" חזק ונשאר איתנו עד היום.

3. הסיפור של אביטל: "דוג'דוג'ון דה לה מיסייה"

זה קצת מוזר, אבל יש ביני לבין בעלי קוד. שכשאני רוצה להתחנף, להתגרות, או סתם בא לי עליו, אני קוראת לו "דוג'דוג'ון דה לה מיסייה", או בקיצור - דוג'י, שזה שם חיבה לשם חיבה. ובכלל קוראים לו רונן.

עכשיו אתם בטח שואלים למה. אז ככה: אם תגידו את השם הזה בסקסיות עם מבטא צרפתי, תראו שזה נשמע סקסי בטירוף.

איך הגעתי לשם הזה? אין לי שמץ של מושג, אני נותנת לכל אחד שם חיבה מיוחד. אגב, רק לי מותר לקרוא בשמות החיבה שנתתי. לבתי הקטנה קראתי "בולבול" (התכוונתי לציפור שיר), עד שיום אחד ברחוב קראתי לה "בולבול בואי רגע". זוג אחד נעצר הסתכל עליי והגבר שאל "מה זה? זה השם של הבת שלך? תתבישי לך". עוד לא הספקתי לענות, והם הלכו. מאז אני מתביישת לקרוא לה כך, אז אני מסתפקת בשוקי (קוראים לה שי, והיא בת שלוש וחצי).

לבני המקסים והחתיך גיא, שבטוח יהיה טיס (הוא בן שנתיים וחצי) אני קוראת לו גוצ'י. וגם לזה יש הסבר: שי וגיא מתחרז עם די! אין יותר ולא יהיו יותר ילדים!!!!!

אגב, לי עצמי קוראים אביטל /אבי.

4. הסיפור של הילה: "חפי, קיצור של חפרפרת"

שם החיבה שבן זוגי נתן לי הוא חפי (כמו הקיפול של המעטפה). זה קיצור של חפרפרת, והמקור לשם הזה הוא קוצר הראייה שהיה לי במשך רוב חיי (מינוס 6).

אנחנו יחד כבר שש שנים, ואני נותנת לו שמות חיבה שמתחלפים מעת לעת. כרגע זה עומד על "פומיקי", כי הוא עושה פרצוף כזה שמזכיר אותו. אבל זה בטח זמני, עד שיימאס לי ואמציא לו משהו חדש.

הספקתי לעבור ניתוח לייזר מתקן בעיניים לפני ארבע שנים, ואני כבר לא "חפרפרת", אבל השם נשאר, ואפילו התפשט לחברים משותפים. כנראה שיישאר עד סוף חיי, כיוון שאנו מתחתנים בסוף החודש הבא.

5. הסיפור של ליאור: "בינה הפרה והיי היי היפו"

הכרנו עוד בצבא, אני אחד האנשים הבריאים ביותר שיש, לא יודעת מה זה חום. נפלתי על אחד בריא שחושב שהוא חולה... פעם בכמה ימים הבן אדם "חש עצמו". כל הזמן צחקתי עליו שהוא סתם היפוכונדר והכל בסדר איתו, ועם הזמן דבק בו השם והתקצר ל"היפו". עד היום הסובבים חושבים שאני מכנה אותו ככה כקיצור של היפופוטם - ואני לא בטוחה מה עדיף...  

עם הזמן גם אני זכיתי לכינוי, נראה לי שבמבט ראשון הוא עדיף:  לכבוד השחרור שלי קיבלתי ממנו במתנה ספר ילדים (כמו שאני אוהבת), שכמובן התקשר למאורע. בספר מסופר על אמממ איך לומר.... פרה, שמחליטה לעזוב את בנימינה ולגלות את הארץ. משל לעתידי אחרי השחרור. שמה של הפרה היה "בינה", כך שעד היום ברחוב הוא קורא לי בינה. החברים בטח חושבים שהוא מאוד מעריך את היכולות הקוגניטיביות שלי, ולא מתארים לעצמם שהקונוטציה הראשונה של שנינו לשם היא פרה.

• אלה הסיפורים לשיפוטכם. נא לבחור במספר הסיפור המוצלח ביותר לדעתכם, בסקר שמימין.