סיפור האהבה התנ"כי שלי

ספר הספרים, כידוע, אינו רק אסופה של תרי"ג מצוות. התורה, הנביאים והכתובים מכילים גם סיפורים רבים, בהם גם לא מעט סיפורי אהבה. פרט למקרים ספורים, רוב סיפורי האהבה בתנ"ך אינם ניחנים בפרטים רבים, ובכל זאת - בין השורות - ניתן למצוא רבדים נסתרים שמעידים על הקשר המיוחד.

לרגל ט"ו באב, חג האהבה, ארבעה משוררים ואנשי רוח מספרים ל-ynet מהו סיפור האהבה התנ"כי שלהם:

פלטיאל בן ליש ומיכל בת שאול/ יורם טהרלב

סיפור האהבה שמצית את דימיוני יותר מכל סיפורי האהבה בתנ"ך, הוא זה של פלטיאל בן ליש ומיכל בת שאול. התנ"ך (שמואל ב', פרק ג') אינו אומר מילה על אהבתו של פלטיאל בן ליש, אך מתאר במשפט אחד קצר תמונה שאינה מרפה ממני.

דוד "קנה" את מיכל מאביה, המלך שאול, במאתיים ערלות פלשתים. כלומר, כדי לקבל אותה מאביה הלך והרג מאתיים פלשתים, כרת מהם את מה שכרת, והביא את העורלות לשאול המלך, כדי להראות לו כמה הוא רציני באהבתו למיכל. בתמורה נתן לו שאול את בתו לאישה. ומיכל אהבה את דוד, זה כתוב במפורש.

עד מהרה הידרדרו היחסים בין דוד לשאול, ודוד נאלץ לברוח מהארמון. מיכל נשארה לגור בבית אביה. כעבור זמן, החליט שאול לתת אותה לאדם אחר, פלטיאל בן ליש. כאשר נודע הדבר לדוד, החליט לממש את בעלותו על מיכל והורה לבנו של שאול, איש בושת, להביא אליו בכוח את מיכל אשתו. ליתר ביטחון שלח כנראה גם את שר צבאו אבנר.

אין אנו יודעים מה היה יחסה של מיכל אל בעלה החדש, התנ"ך נמנע מלהיכנס לטלנובלה הזאת, אך משפט אחד מגלה לנו מה היה יחסו של בעלה אליה. כאשר באו השליחים לקחת את מיכל, ידע פלטיאל שלא יוכל להתנגד להם וקיבל עליו את רוע הגזירה. אך אהבתו למיכל קורעת אותו מבפנים. וכך בצמצום ובקצרה מתואר המאורע: "וישלח דוד מלאכים אל איש בושת בן שאול לאמור: תנה את אשתי את מיכל אשר אירשתי לי במאה עורלות פלשתים. וישלח איש-בושת ויקחה מעם איש, מעם פלטיאל בן ליש. ויילך איתה אישהּ הלוך ובכה אחריה עד בחורים. ויאמר אליו אבנר: לך שוב. וישב".

תמונת אהבה נוגעת ללב, שמעטות כמוה בתנ"ך.

יהושע בן נון ורחב הזונה/ אדמיאל קוסמן

סיפור האהבה המקראי המיוחד ביותר בעיני הוא זה של יהושע בן נון ורחב הזונה, זהו סיפור על אהבה גדולה ומשפחה למופת. אתם בוודאי מרימים גבה, אבל כן, אין כאן טעות: יהושע ורחב. על דלת ביתם בוודאי היה תלוי שלט קטן: "יהושע ורחב בן נון".

לכל התוהים אוכל לספק ראיות לחתונתם של השניים. מגלה אני כאן סוד שהועבר מפה לאוזן - במקרא עצמו אכן לא נאמר  דבר על הנישואין הללו, אבל מסורת זו נשמרה בסתר ועברה בלחישה מאב לבנו. למזלנו הרב, הוציא ידיעה זו לאור בפעם הראשונה האמורא רב נחמן, והיא נרשמה בתלמוד הבבלי (מגילה טו ע"א). רב נחמן הצהיר: רחב "איגיירא ונסבא יהושע" (=התגיירה ונשאה יהושע). 

אם כן, המנהיג הדגול ורחב הזונה הכנענית התחתנו. אני אפילו יכול לדמיין את ההורים החביבים - אלו מהצד הכנעני ואלו מהצד היהודי נפגשים בערב החתונה לתצלום משותף ומחייכים בפה רחב, זאת על אף המתיחות הצבאית והפוליטית העצומה ששררה במזרח התיכון של אותם ימים. אלבומים עבי-כרס או אפילו תצלומים בודדים מן הימים שבהם פרחה האהבה בין בני הזוג לא נותרו, אבל כמה תיאורים על יופייה המדהים של הכלה (שדרך אגב היתה אז בערך בת 50) נותרו בכתבים העתיקים: בתלמוד (שם) סיפרו כי רחב היתה אחת מארבע הנשים היפיפיות שהיו מאז ומעולם.

על אף המרחק התרבותי הניכר ביניהם, האהבה בין יהושע ורחב כנראה האריכה ימים, והבית היה תמיד מלא מצהלות ילדים מאושרים. ויש תוצאות: המסורת יודעת היטב (ספרי במדבר, בהעלותך, עח) כי שמונה כהנים ושמונה נביאים היו מצאצאי משפחה מפוארת זו שהקימו רחב ויהושע, והמפורסם שביניהם הוא לא פחות מאשר הנביא ירמיהו.

המלך דוד ובת שבע/ אגי משעול

בימים אלה של פרשת קצב, מעניין לעיין שוב בפרשת דוד ובת שבע, המעלה בקורא מושגים של אינוס, יחסי מרות וכדומה. אמנם בתקופת דוד לא היה קיים מוסד הבג"ץ, ולמעשה המלך הוא ששימש כשופט עליון במקרים בהם היה פער מטריד בין החוק לבין הצדק.

סיפור דוד ובת שבע הוא ספור תשוקה שהתחיל ממראה עיניים בשעת ערב שקטה, והסתיים בתסבוכת מוסרית ובמותם של אנשים רבים. חז"ל, הסניגורים הטובים, ניסו לתרץ את חטאיו בעזרת הסברים שונים (להציל את מוסד הנשיאות/ מלוכה), אבל עלילת הספור מדברת בעד עצמה: דוד המלך מכניס להריון את בת שבע בת אליעם, אשת אוריה - שניהם חבריו לנשק בשעותיו הקשות. כדי לטפול את ההריון על אוריה, הוא מזעיק אותו משדה הקרב להתעדכן כביכול, ושולח אותו הביתה לאכול ולשכב עם אשתו. אוריה לא מוכן לתפנוקים כאלה בשעה שחבריו נלחמים, ונשאר בחצר הארמון. אולי גם נודע לו הסיפור, וזוהי דרכו למחות.

דוד, שמזימתו סוכלה, מחזיר את אוריה לשדה הקרב כשבידו מכתב המצווה על יואב לשלוח אותו אל החזית במטרה לחסלו. יחד עם אוריה מתו חיילים רבים ובסופו של הסיפור מת גם הילד שנולד מאותו טיול ערב על הגג.

סיפורי התנ"ך לא נכנסים לפסיכולוגיה של הדמויות והם מתארים את העלילה בלבד. בסדקים שבין השורות נכנסים המשוררים ומשלימים את הסיפור. יהודה עמיחי למשל כתב על הרומן הזה: "דוד המלך ובת שבע עושים שבע ברכות, שבע קללות, הם שוכבים שכיבת אבלים, שוכבים שבעה". דוד ובת שבע חיקו בגופם את פרפורי הגסיסה של אוריה. את זה לא מוצאים בתנ"ך.

אדם וחווה/ מירון ח. איזקסון

מוזר לחשוֹב על הזוג האנושי הראשוֹן כאוהבים ונאהבים שכן המחשבה מרוכזת בבריאתם הפלאית, בראשוניות ובפתיחת המהלך הגדול המגיע עד הלום.

עם זאת, מסתבר שלא מעט אלמנטים חשובים באהבת גבר ואישה טמונים ביחסים שביניהם. ראשית, הבורא קובע כי "לא טוב היות האדם לבדו", דהיינו האיש בודד ללא אישה. ואכן מרגע זה המאבק האנושי נגד הבדידות הוא אחד מעיסוקי חיינו העיקריים. "אעשה לו עזר כנגדו", נאמר אחר כך וקשה למצוֹת בדרך קולעת יותר את יחסי הזוגיות, מאשר בביטוי הזה, שמבטא גם עזרה, גם עמידה זה מול זה וגם התנגדות ועצמאות.

תגובת האדם להופעת האישה היא אחד ממוקדי ההתרגשות במהלך הבריאה. "זאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי", הוא אומר ומבטא הזדהות אישית נוגעת ללב, בגוף ובנפש. ולאחר מכן נאמר: "לְזאת יקרֵא אשה כי מאיש לקחה זאת" -  החזרה על המילה "זאת" נותנת תחושה של דבקות באשה אחת מסוימת, וכאן אף נקבע הכלל "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מילים של אחדות מוחלטת.

במהלך חייהם מקיימים בני הזוג האנושי הראשון את מירב האלמנטים המקיימים חיי אהבה שבין גבר ואישה, בלא שנאמר שהם אהבו זה את זאת. "תשוקת" האישה לבעלה כמו גם הבריחה מה"בדידות" של האדם, יגלגלו אחר כך את האהבה עצמה לשמה המפורש. אולי אפשר גם להסיק שלפני בוא האהבה "הרשמית" היה צורך להבהיר מה היא אמורה לכלול והיכן היא עלולה להיכשל. אדם וחווה חוו את מרכיביה, אולי בטרם היא עצמה הגיעה לעולם באופן רשמי.