מותו של פילוסוף

שמו של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, שהלך היום לעולמו בגיל 89, הפך נרדף לקולנוע אמנותי, תובעני, כבד ומהורהר. יוצר ענק, שיחד עם פליני, בשלהי שנות ה-50, הגדיר מחדש את הקולנוע כאמנות של ממש. האמנות השביעית. היו אלה השנים הראשונות של הקולנוע המודרניסטי שהפנה עורף לאופני הסיפור המקובלים, וביכר על פניהם נרטיב מבותק, אפיזודיאלי, החודר אל עמקי התודעה, עוסק בסוגיות אקזיסטנציאליסטיות של ניכור, בדידות וחיפוש עצמי, ומזוהה, לבד מברגמן ופליני, עם שמותיהם של אלן רנה ומיכלאנג'לו אנטוניוני.

זה היה הרגע שבו פרצו אל האקרנים סרטיו "תותי בר" ו"החותם השביעי" (לצד "לה דולצ'ה ויטה" הפלינאי), וסימנו אותו מפנה בתרבות שבו מותר היה לדבר על קולנוע באותה רצינות שבה דנו – כן, זו המילה – בספרות ובאמנות הפלסטית.

הקולנוע של ברגמן במיוחד הושפע מהזרמים הפילוסופיים שרווחו אחרי מלחמת העולם השנייה, בהם האקזיסטנציאליזם מבית מדרשו של ז'אן פול סארטר, ובהתאם עסקו סרטיו במשמעות החיים אל מול חידלון המוות, בהיעדרו של אלוהים ובמקומו של האדם בעולם, בחדירה אל מעמקיה של נפש מיוסרת, וגיבוריהם היו נתונים, על פי רוב, במסעות פיזיים ופנימיים כאחד.

התוצאה היתה "קולנוע פילוסופי" בה במידה שהיה זה קולנוע שיצק אל התודעה הפילמאית הקולקטיבית כמה מהדימויים החזותיים הבלתי נשכחים שאפשר: משחק השח, למשל, שמנהל האביר בן המאה ה-14 אנטוניוס בלוק (בגילומו של מכס פון סידוב, שיהפוך לאחד השחקנים המזוהים עם סרטיו של ברגמן) עם מלאך המוות חיוור הפנים ושחור הברדס ב”החותם השביעי” מ-1957. היה זה הפרק הראשון בטרילוגיה שכללה גם את "פני המכשף" (1958) ו"מעיין הבתולין" (1959), שתהתה על קיומו של האל, תכלית הקיום האנושי ואכזריותם של בני האדם.

במאי של נשים 

ברגמן – שהקריירה העשירה שלו כוללת גם למעלה מ-100 הצגות בבימויו, כ-50 סרטים ותסכיתי רדיו – נולד באופסלה ב-1918. אביו היה כומר לותרני שגידל את בנו תחת משמעת נוקשה, ואמו – בת למשפחה אמידה (את סיפור היכרותם גולל בתסריט שכתב לסרט "כוונות טובות" שביים בילה אוגוסט). בגיל עשר קיבל במתנה פנס קסם, שסימן את ראשית המשיכה שלו לקולנוע (זהו גם שמה במקור של האוטוביוגרפיה שלו), ובנוסף השתעשע בתאטרון בובות (עוד מוטיב שיופיע בכמה מסרטיו). את דרכו האמנותית החל בגיל 26 כשהתמנה למנהל התאטרון העירוני של הלסינגבורג, ובהמשך ניהל תאטראות דומים גם בגטנבורג, מאלמו וסטוקהולם. אגב כך, ברגמן העיר פעם שהקולנוע בעבורו הוא כמו פילגש מלהיבה, אך התאטרון הוא אשתו החוקית.

אף שדרכו המקצועית בקולנוע החלה באמצע שנות ה-40 (הוא כתב את התסריט לסרטו של אלף סיוברג "טירוף" מ-1944, ושנה אחר כך כתב וביים את סרטו הראשון, “משבר"), הרי שהפריצה הבינלאומית שלו התחוללה רק בראשית שנות ה-50 עם שתי דרמות רומנטיות - “חופשת קיץ" ו"קיץ עם מוניקה". סצינות העירום הנועזות לזמנן שנראו בזה האחרון, הובילו לצנזורו בארצות הברית ולהצגתו כסרט פורנו.

בשנת 1966 סימן סרטו "פרסונה" תפנית ביצירתו, שנדדה מהעיון המטפיזי אל מעמקי הפסיכולוגיה האנושית. דרך סיפורה

של שחקנית תאטרון שחדלה לפתע מלדבר (ליב אולמן, שחלקה עמו את חייה) והאחות שמטפלת בה (ביבי אנדרסון) יצר ברגמן משל ארוטי על תקשורת אנושית, הזדהות ואשמה, שכוחו בעוצמת המשחק (רק דמות אחת כאן מדברת) והדימויים שבו – סצינת הפתיחה היא מונטאז' וירטואוזי וכאוטי המקשר בין קולנוע וחלום. את התסריט הוא כתב בזמן הממושך שהיה מאושפז בבית חולים. מכאן והלאה המשיך ברגמן, שנודע כ"במאי של נשים" (הוא עצמו היה נשוי חמש פעמים) , לביים סרטים העוסקים ביחסים האינטימיים שבין נשים, אחיות, אמהות ובנותיהן - “זעקות ולחישות" (1972) הזכור בזכות צבעיו האדומים הבוהקים, אך בעיקר בשל הסצינה שבה אינגריד טולין מחדירה רסיס בדולח לאיבר המין שלה, ו“סונטת סתיו" מ-1978.

ב-1976 ברח ברגמן משבדיה בשל רדיפתו של מס הכנסה אחריו, והתמקם בגרמניה בה יצר שניים מסרטיו התמוהים, אם לנקוט לשון המעטה: “ביצת הנחש" (1978), שעסק במשבר הכלכלי בגרמניה של שנות ה-20, ובאירועים שהובילו לעליית הנאציזם, ו"מחיי המריונטות" (1980), שזכור בזכות סצינת הרצח המזעזעת הפותחת אותו. עם שובו למולדתו הכריז ברגמן על סרטו הבא, “פאני ואלכסנדר", כיצירת הפרידה שלו. הסרט, שנערך בשתי גרסאות, לקולנוע וכסדרת טלוויזיה, הוא אגדה קסומה ומבעיתה כאחת, בעלת סממנים אוטוביוגרפיים, על אח ואחות הבורחים מביתם (אחרי מות אביהם) בשנים הראשונות של המאה שחלפה. היתה זו יצירת מופת רוויית מיסטיקה ופלא, שבה מתים קמים לתחייה והטוב גובר על הרע.

אך ברגמן הוסיף לעבוד בתאטרון ובטלוויזיה, המשיך לכתוב תסריטים (למשל, לסרטים "וידויים אינטימיים" ו"בגידות בחיי נישואים" שביימה ליב אולמן), והתבודד באי פארו (את קשריו עם חבריו ניהל בעיקר באמצעות הטלפון). ב-2003 הגיח שוב לקולנוע עם "סראבאנד", עליו הכריז כי הוא-הוא סרטו האחרון. מעין סרט המשך לסדרת הטלוויזיה הקאמרית שלו "תמונות מחיי נישואים" (1973), שעובדה גם לסרט, שהפגיש פעם נוספת בין שחקניו הוותיקים ארלנד יוזפסון (עתה בן 78) וליב אולמן בת ה-62. הסרט, שצולם בוידיאו דיגיטלי, כמעט ולא הופץ באופן מסחרי. עם מותו של ברגמן נותר עתה הקולנוע ללא היוצר שכמעט לבדו הגדיר אותו כאמנות.