לא רק בובות וודו
המבוא הקצר והמצוין לוודו של אסטריד רויטר ילמד אתכם שיש בדת הזאת עוד כמה דברים חוץ מבובה וסיכות, חבל רק שהוא נגמר כל כך מהר ומשאיר כזה טעם של עוד
תשכחו מסיכות נעוצות בבובות תוצרת בית. תשכחו מתרנגולות ערופות ראשים, משבועות ולחשים בלתי מובנים ומתים-חיים מהלכים. "וודו" של אסטריד רויטר, ספר מעולה בסדרת המבואות לדתות העולם (שיתוף פעולה של אוניברסיטת תל אביב והוצאת מפה), אמנם ידון באלה בקצרה, בעיקר כדי לסלק דעות קדומות, אבל עיקרו של הספר מוקדש למבט שמאיר חמש דתות: וודו, סנטריה, קנדומבלה, אומבנדה ומקומבה.
המשותף לכולן הוא מוצאן: אלו דתות שעבדים הביאו עימם מאפריקה אל העולם החדש, ולפיכך נקודת הפתיחה של הספר היא קיצור תולדות הסחר בעבדים, על משמעויותיו הגיאוגרפיות, הכלכליות והרוחניות. בעוד הקורא הסקרן היה מבקש לעצמו הקדמה ארוכה יותר, שועטת המחברת אל הסקירה הראשונה שלה, המוקדשת לדת הוודו. דת ולא אוסף של פרקטיקות פולחניות: כבר בהגדרה ובהנמקתה טמון חידוש למי שניזון רק מן הסטראוטיפים הפופולריים ויודע להגיד "זומבי" בלי להתבלבל. כאן תגלו מדוע התפתחה דת הוודו דווקא בהאיטי, מה תפקידה של המשפחה הרוחנית המורחבת בארגון הפולחן, מי שומר על שערי הקודש מפני נוכחות לא רצויה ומה עושים שם, בחדרי חדרים של מיסתורין מוקף עשן ודעות קדומות. בסוף הפרק, כשנעיצת הסיכות בדעות הקדומות מסתיימת והפנתיאון האמיתי של דת הוודו נחשף, רוצים עוד: אבל רויטר ממשיכה לשעוט.
בהמשך היא סוקרת את דת הסנטריה של קובה ואת הדתות האפרו-ברזילאיות המובילות, ובצד התוודעות לאלים המובילים ולרוחות הטובות והרעות, היא מקפידה ללמד אותנו שיעור מרתק על קשרי הגומלין בין הכנסיה הקתולית לבין האמונות שתחילה איימו עליה ואחר כך התקבלו באי-נחת, וכיום מתקיים בינן לבין דת-המדינה סוג של איזון פונקציונלי. אין הפרייה הדדית: הפנתיאון הקתולי סגור ומוכתב מלמעלה, אבל זה של הדתות האפרו-ברזילאיות מתעשר מן הקירבה לנצרות ומתחדש בדמויות-על של אלוהות. לחובבי האקזוטיקה מומלץ שלא לדאוג: אין סימנים של מונותיאיזם בדתות הללו, וזה רק מוסיף לססגוניותן.
מחירו של ידע מקודש
פן אחר של דתות העבדים שרויטר חושפת עבור המתלמד הוא היותן תחליף לזכרון היסטורי, והעובדה שבימינו הן משמשות גם מוצא לביטוי זהות אתנית ופוליטית של המאמינים. במונחים אלה קל יותר להסביר את עלייתה ושקיעתה של דת האומבנדה, האקלקטית מבין כולן וזו שהכירה ב"אלוהים" כיישות-על.
את הסקרנים שולחת רויטר בסוף הדברים להתעדכן ב- OrishaNet, שהוא פורטל המוקדש לרוחות שאם נרצה או לא, על פי האמונות המשותפות לדתות העבדים מלוות אותנו מיום הופעתנו בעולם ועד מותנו: הלכתי לבדוק מיהי הרוח שלי, אבל מתברר שפעולת הבדיקה כרוכה בידע מקודש שעבורו צריך, כמובן, לגהץ כרטיס אשראי. בדיוק כמו בדתות הגדולות והוותיקות יותר.
טרוניה אחת ויחידה יש לי כלפי הספר הזה: הוא קצר מדי. הוא מותיר את הקורא שלו חסר נשימה ורוצה עוד. בינתיים, בעברית קצת קשה למצוא ספרות על הדתות הללו, וודאי שאין כותרים ברמה גבוהה כמו הקטן והמצוין הזה.
