פנסיון מלא

ל"1408", סרט אימה המבוסס על סיפור קצר של סטיבן קינג, לא היו נתונים כבירים יותר מאשר לסרטים אחרים כמותו. למעשה, למראית עין הוא נראה מיושן וזניח: ג'ון קיוזאק, סמיואל ל. גקסון וסטיבן קינג? כולם שמות טובים ואמינים, אבל לא חוד החנית של הזירה הקולנועית כרגע. נשמע יותר כמו המיטב של 1994. גם הבמאי, מיקאל הולפסטום השוודי, לא יצר ציפיות על (סרטו הקודם, והראשון באמריקה, היה "מחיר הבגידה", שהיה בי־מובי עשוי היטב, אבל לא משהו יוצא דופן). כמו גם התסריטאים, שהתמחו עד כה בכתיבת ביוגרפיות קולנועיות ("אד ווד", "לארי פלינט", "איש על הירח"). אבל איכשהו – כישוף? קסם? מזל? או סתם התאבכות של כישרונות - כל החבורה הזאת יצרה יחד סרט אימה עשוי היטב, שמצליח ללפות בגרון.

הרוחות כלולות במחיר. "1408"

גם העלילה נשמעת כמו "המיטב של סטיבן קינג", מעין וריאציה קומפקטית של "הניצוץ" שלו: ג'ון קיוזאק הוא סופר כבוי. הוא כתב פעם רומן משובח, אבל אירוע אישי זרק אותו לשולי הדרך, פירק אותו ודרדר אותו לתהומות של ספקנות, רגשות אשמה וחוסר יצירתיות. בשנים האחרונות הוא מייצר סדרות נחותות של ספרי תיירות על אתרים רדופי רוחות, ומוכיח באופן אישי עד כמה כל האגדות על המלונות המכושפים אוויליות ומסולפות. מכאן מתחילה עלילה שדי קל לנחש: הוא מגיע למלון בלב מנהטן בו שוכן חדר 1408 (סכום הספרות הוא 13), שכל מי שדר בו מצא את מותו בתוך שעה.

הסופר הספקני בא לנסות את מזלו, להוכיח שמדובר במיתוס, מנהל המלון (ג'קסון) מנסה להניא אותו ממשימתו, הסופר מתעקש, ו...נו, כמובן, הוא נכנס לתוך פרק מאזור הדמדומים. רואים? אמרתי לכם. אפילו העלילה נשמעת משומשת כמו שטיח דהוי במלון דירות ישן. אלא שכמו החדר עצמו כך גם הסרט הזה מזנק על הצופה ומעיף אותו מהחלון. להבדיל מסרטי הספלאטר הרצחניים המסוקרים בגיליון, זה כמעט סרט אימה אולד־סקול, שעובד על אווירה שהולכת ונהיית סמיכה ומעיקה יותר, על תחושת בהלה שמתגנבת במעלה הגב ומצליחה לשכנע שמשהו באמת משונה קורה שם.

מה שיפה בעלילות של סטיבן קינג היא יכולתו לכתוב גם ספרי אימה על טבעיים, בהם יש באמת יצורים מממדים אחרים, כוחות על טבעיים, רשע טהור ורוחות רפאים, אבל הוא יודע גם לכתוב ספרי אימה פסיכולוגיים, בהם כל מה שקורה לגיבור למעשה קורה לו בתוך ראשו, מתוך פחדיו ומחשבותיו וביעותיו. אז מה קורה בתוך חדר 1408? האם הוא אכן שער לממד אחר, חדר רצחני הגורם לכל מי שנכנס אליו להתמודד עם חטאיו, או שהסופר האומלל שלנו, מחוק ושתוי, פשוט רואה דברים שלא באמת קיימים?

דבר נוסף הוא כישרונו של קינג למצוא את המבהיל ביומיומי. קיוזאק אומר את זה בסרט: חדרי מלון הם קריפיים מטבעם. כמה אנשים שהו בחדר לפניך, ישנו במיטה, מה הם עשו כאן? באחד הרגעים בסרט, בו גיבורנו מאבד שליטה, קשה שלא לחשוב על כל אותם כוכבי רוק שהרסו חדרי מלון והשליכו רהיטים מהחלון, והאם בעצם כל העסק שמולנו הוא בסך הכל התקף פסיכוטי של גבר אבל שתקוע בראש גורד שחקים ונאלץ להתמודד עם כישלונותיו. כך או כך, "1408" גורם לי לחשוב שהולפסום, גם אם הוא לא אחיד לכל אורך הסרט, יודע איך לייצר עניין גם בסרט הז'אנר שנראה הכי נדוש. גגגד

גשם של צפרדעים

"מבול של צרות" כמעט מצליח להיות סרט מהנה לכל המשפחה, לפני שהוא מסתבך בתוך עצמו וטובע

היה רגע באמצע "מבול של צרות" שמצאתי עצמי חושב שהסרט הזה, למרות ניסיונותיו העזים להיות אידיוטי, כמעט מצליח להיות מבריק. "גשם של צרות" הוא השם העברי שנבחר לסרט שנקרא במקור "אוון הגדול מכולם". זהו מעין המשך ל"ברוס הגדול מכולם", הסרט ההוא בו מורגן פרימן הוא אלוהים שמתגלה לג'ים קארי, חזאי הטלוויזיה. בסרט ההמשך, ממנו נעדר קארי, ושגם אותו מביים טום שדיאק, נגלה אלוהים (שוב פרימן) לעמיתו של ברוס, אוון, שבינתיים פרש מעסקי הניוז ונבחר כנציג הקונגרס של מדינת ניו יורק. אני מניח שאיפשהו, גאוני שיווק מכל הצדדים של האוקיאנוסים ישבו והגו "רגע, למה להציג את זה כסרט המשך, כי הרי הוא עומד בפני עצמו" והורידו פקודה למפיצים המקומיים למצוא שם חלופי, שלא יהיה קשור לסרט ההוא, שהיה להיט די ענק. אז במקום "אוון הגדול מכולם", המציאו המפיצים הישראלים את השם רב ההשראה "מבול של צרות", וכך הסרט הזה נשמע כמו סרט ההמשך ל"סדרה של צרות" המצוין (סרט אחר עם ג'ים קארי!), שנגנז על ידי אותם מפיצים והוצא רק בדי.וי.די. אשכרה מבול של צרות.

יש יהודים בעולם? "מבול של צרות"

בסרט הנוכחי דורש אלוהים מאוון (סטיב קארל המצוין) לבנות תיבה. אלא שאוון, קונגרסמן טרי, חרד יותר לדימויו הציבורי מאשר לציווי האלוהי, עד שבהדרגה הוא משתכנע שהוא נבחר להיות נוח של ימינו ולבנות תיבה שתציל את החיות מפני המבול. וזה הרגע בו מצאתי עצמי חושב את המחשבה מראשית הטקסט. "פששש... לא רע". הסרט מצליח לערבב בתוך עלילה אחת גם עיסוק באמונה, גם דיון מאוד רלוונטי בענייני אקולוגיה, גם לגעת בשחיתות ציבורית, מוסר כפול והפער בין אנשים שבאמת מאמינים באלוהים ובין אלה שעושים על גבו של אלוהים הון פוליטי. ואיכשהו הכל התחבר. הרי עם כל נבואות הזעם האקולוגיות, התמונות מהוריקן קתרינה, הדיווחים על קריסת מדפי הקרח באנטארקטיקה, התחזית על המסת הקטבים והצפת הימים, יש באמת תחושה שאנחנו דור המבול, לא?

אלא ש"מבול של צרות" לוקח רעיון באמת מצוין, שמצליח לחבר בין הרוחני והפוליטי ולהעניק לו ממד של אקטיביזם אינדיבידואלי, ולהרוס אותו לגמרי. אפילו הניכוס של הסיפור התנ"כי מספר בראשית לתוך עלילה פרוטסטנטית שמתעלמת מקיומם של יהודים בעולם לא הפריע לי. ניסיתי לראות בו סרט העוסק בדת אוניברסלית, למרות הקריצה הבוטה לקהל נוצרי. אבל חורבן הסרט קשור לעניין אחר, של מחויבות תסריטאית ורעיונית.

אלוהים הוא נושא כבד מדי לקיץ.

זאת כנראה הבעיה עם סרטים המבוססים על רעיון אחד טוב: שצריך לפחות רעיון טוב אחד נוסף כדי להביא אותו למימוש. בסופו של דבר "מבול של צרות", עם שפע החיות שלו, עם הרעיון המבדר של אדם מודרני שהופך לנוח ובונה תיבה, ועם המבטים המשונים של אלה שסביבו שבטוחים שהוא איבד את שפיותו, הוא סרט פחדני. המבול אינו מבול, והמסר בכלל לא אקולוגי. סתם ברדק תסריטאי שמישהו הזיע כדי לפתור, בלי שיצטרך למחוק את כל הקיום האנושי, אם היה נותר נאמן לטקסט המקורי. השמדת המין האנושי על ידי זעם אלוהים הוא כנראה נושא כבד מדי לסרט לכל המשפחה בחופש הגדול.